צעדי הסקרנות

פרק - 2

היי! מצטערת על הנטישה האכזרית. תודה ל-malimia123- שהחזירה לי רצון לכתוב! ותודה ל-MayKuu- שעוזרת לי עם כתיבה ותיקונים P:
ולפרק:

אני מחזירה את נרתיק האוזניות שלי לכיס הקטן של התיק בעדינות, ונלחמת עם הרוכסן.
"אמא, מה אני מביאה, בעצם?" אני קוראת מבעד לדלת החדר שלי.
"ג'ינג'ר," אני שומעת את קולה המעט חסר סבלנות של אימי, "את מחפשת ארגז של דברים שסבתא שלך היתה נדיבה מספיק כדי להביא לנו לבית החדש."
"איזה דברים, בדיוק?" אני מנצחת סוף סוף בקרב עקוב הדם עם הרוכסן המרושע, ותולה את התיק על גבי.
"אני לא בטוחה, אבל זה לא חשוב. הכוונה זה מה שמשנה." אני ממש מרגישה את העיניים של אמא שלי מתגלגלות בציניות.
אני פולטת צחקוק בזמן שאני רצה למטבח לנשק את לחיה, ואז ממשיכה בדרכי אל דלת הכניסה. "להתראות," אני נפרדת לשלום.
"תשמרי על עצמך," אמא צועקת וקולה נקטע כאשר הדלת נסגרת.
אני מדלגת על שתי המדרגות בקפיצה, נזהרת לא להתרסק. אני נוחתת ולרגע מסתכלת סביב, מנסה להיזכר היכן הנחתי את אופניי. אני מוצאת אותן, לוקח לי רגע; אז אני רצה אליהן כששיר מסויים מתחיל להתנגן בראשי. אני לא יכולה לעצור את עצמי מלזמזם אותו כאשר אני עולה על האופניים ומתחילה לפדל. הרוח מייבשת את פי בזמן שאני שרה בשקט.
מהר מאוד אני יוצאת מהאיזור העירוני אל שדה פתוח, קיצור הדרך שלי לתחנת הרכבת. אני לוקחת נשימה עמוקה ומריחה את ניחוח הבוקר שאני כה אוהבת.
כובד התיק על גבי מזכיר לי שהבאתי את האוזניות שלי. אני עוצרת, כמה פרחי סבא קטנים מתעופפים באוויר. אני מעבירה את התיק לכתף אחת ומתקשה להוציא את האוזניות. "לעזאזל את הרוכסן הזה," אני מסננת מבין שיני.
~
אני נועלת את אופניי במהירות, מקווה שלא פספסתי את הרכבת.
"הרכבת של שתיים עשרה שלושים ושבע לנהריה, נכנסת לרציף שתיים." אומר קול נשי מהשמיים בזמן שאני קונה כרטיס. אני מסתכלת אל מאחורי המחסומים, אל הרציפים, ורואה את דלתות הרכבת שלי נפתחות בסלואומוושן ואנשים ממהרים יוצאים ממנה או נכנסים. אני רצה לעבר המחסומים, כמעט מדלגת מעליהם, רק לא לפספס את הרכבת.
בדרכי אני דוחפת כמה אנשים, לא בכוונה. סוף סוף אני נכנסת לרכבת לוחשת לעצמי, "Long time no see," ומרגישה עיניים שננעצות בי. אני מוצאת מושב ריק ומשתלטת עליו.
אני מחזירה לאוזניי את האוזניות שהורדתי קודם לכן, מנגינה מתוקה ממלאת את ראשי. אני מסיטה את מבטי לחלון ושוקעת לבהייה עמוקה, מקווה לא להירדם בדרך.
~
"הרכבת עכשיו תיכנס מיד לתחנת תל אביב סבידור מרכז." אני קמה ממושבי במהירות, מה שמרעיד את האישה שבלי ידיעתי התיישבה לידי במשך הנסיעה.
"סליחה, זאת התחנה ש-"
"כן, כן," האישה קוטעת אותי ומתרוממת ממקומה בזהירות כדי שאוכל לעבור. אני עוברת בעדינות, מנסה להתכווץ כמה שיותר, ומחזיקה בתיק שלי.
"תודה," אני מנידה בראשי, האישה מחזירה לי חיוך מנומס בזמן שחוזרת למקומה. בניסיון לא לפגוע באף אחד אני מחזיקה את התיק שלי צמוד לבטני והולכת לעבר הדלתות. ברגע שאני מסובבת את ראשי אני רואה שהרכבת ריקה להפליא, אני מנסה לא לחשוב למה ולהתרכז בלא ליפול בזמן שהרכבת עוצרת. הדלת נפתחת ובאותו הרגע הטלפון שלי מחליט ליפול לרצפה בדרמטיות מוחלטת וכמעט לעשות לי התקף לב.
"שיט!" אני פולטת קללה לא מוזמנת שגורמת  לאיש שעמד לידי בדרך לצאת לנעוץ בי מבט לא מרוצה בעליל כאילו שופט את כל הדור שבו נולדתי. אני מתכופפת במהירות לקחת את הטלפון שלי מהרצפה ובלי להיסתכל דוחפת אותו לכיס בעודי מנסה לא להפיל את התיק שלא היה לי זמן לסדר על כתפי. אני יוצאת מהרכבת בשלום עם כל חלקי הגוף שלי ביחד. אני מסתכלת סביבי מנסה להבין בדיוק איפה אני בתחנה רק בשביל שאוכל למצוא את המדרגות. לוקח לי רגע וכמה סיבובים סביב עצמי אבל לבסוף אני מבינה בדיוק איפה אני. וכמו נס כשאני מוציאה את הטלפון מהכיס של המכנסיים הוא חסר כל פגם - טוב, חוץ מאלו שכבר היו שם בגלל נפילות אחרות. אני עולה במדרגות באיטיות וכמו אינסטינקט אני מסמסת לאמא שהגעתי: "ירדתי מהרכבת ואני בדרך לסבתא."
מיד הטלפון שלי רועד אני מקבלת תשובה מחממת: "מעולה, תתקשרי אם את צריכה משהו."
~
אני עומדת מול בית ישן גדול מלא מטפסים, ידי מתקרבת לדלת בהיסוס על מנת לדפוק עליה.
אני לוחשת לעצמי עם גבות מכווצות, "זאת רק סבתא שלך למה את כל כך מפחדת?!"

סליחה על הפרק הקצר,
פרק הבא בקרוב כנראה לפי ביקוש
מקווה מאוד שנהינתם