סיפורים מפחידים

מחבואים

כשהייתי קטן ההורים שלי תמיד היו מסיעים אותי לבן דוד ובת דודה שלי לסופי שבוע, בזמן שהייתי שם הייתי משחק עם בני הדודים שלי שהיו באותו גיל שאני הייתי.

הם גרו בחווה קטנה עם מרחבים פתוחים והיינו יכולים לרוץ לעשות בעיקרון כל מה שרצינו.
אם חשבנו שנוכל להתחמק מזה,
שלושתינו לפעמים עברנו את האזור לחווה של השכנים שהיה בערך במרחק של מייל אחד, הוא היה נטוש מן הסתם אבל מסיבות מסוימות עדיין נמצא שם.. פשוט מתחנן שיחקרו אותו.

זאת הייתה כמובן חשיבה קרה בשביל 3 ילדים הרפתקנים בעצמנו.
במיוחד אחרי שדוד שלי סיפר לי סיפור על הבית, זה היה אחד די קלאסי.. בן אדם משתגע, רוצח את המשפחה שלו, תולה את עצמו חוזר כל לילה כרוח כועסת כדי לחפש קורבנות חדשים הדברים הטובים הרגילים.

אפילו בגיל הזה ידעתי שהם ממציאים את זה אבל למרות האווירה והמצב שהיה נתתי לעצמי להאמין לזה.

יום אחד אחרי הצהריים שיחקנו מחבואים וכשהיה התור שלי להתחבא נכנסתי לתוך החווה הסמוכה ועליתי למעלה כדי למצוא מקום טוב,

היה קר בפנים וזבל ובגדים שהיו מפוזרים לאורך המסדרון, אני ניסיתי לעבור את זה מעל לשברי זכוכית וספרים שנתנו מכשול כשלבסוף הגעתי לחדר קטן עם ארון פתוח.

ג׳קפוט.

היו שם אפילו שמלות שחורות ארוכות שאני יכול להתחבא מאחוריהן, נכנסתי לבפנים ובשקט סגרתי את דלת הארון.
הזווית היחידה שהייתה לי זה האור שהשמש מאירה לתוך החריץ של הדלת מהחלון הסמוך,
ישבתי כשהחזה שלי מוצמד לברכיים שלי וחיכיתי.

עבר זמן ואף אחד לא עלה על המחבוא שלי וחשבתי על לקום.. אחרי שעה הרגשתי את הראש שלי נופל כל פעם עד שנרדמתי,

קמתי עם החושך, מטושטש ומבולבל אני שכחתי לרגע איפה הייתי או מה לעזאזל אני עושה וכשהכל חזר אליי המציאות שזה לילה ושנטשו אותי כאן גרם לי כאב בבטן.

ניסיתי לקום אבל השהייה הארוכה בתנוחה שהייתי גרמה לי ליפול.. אני חיכיתי כמה זמן שיעבור עד ששמעתי את הדלת למטה נטרקת.

באותו רגע קפאתי במקום. האם זה אחד מהדודים שלי? אחרי דקות של שקט שהרגישו כמו נצח שמעתי את זה..
צעדים בקומה למטה. אבל לא רק צעדים.. זה התלווה ברעש חזק של חבטות שהדהד בכל הבית, אבל משהו בזה הפריע לי.. אלו היו צעדים של ילד.

הם היו איטיים וכבדים, אני החזקתי את הנשימה שלי מתפלל שמי שזה או מה שזה ילך אבל הם רק נשמעו קרובים יותר ויותר,

אחרי רגע של שקט, הצעדים חודשו ועכשיו מלווים ברעש מטריד של משהו שנגרר על הרצפה.. שמעתי את זה עד שזה הגיע לפתח הדלת בחדר שנמצאתי בו.

הפחד הכי גדול שהיה לי באותו רגע זה שהצעדים עברו את דלת החדר,
ריח מסריח שאי אפשר לתאר מספיק הגיע עם זה.
הם הגיעו יותר ויותר קרוב עד שלבסוף עצרו מול דלת הארון.

לא יכולתי לראות כלום.. רק חושך בגלל מי שעומד מול הארון.
חיכיתי יותר זמן ממה שאני חושב עד שלבסוף הם המשיכו לצד של החדר ועכשיו יכולתי לראות שוב דרך חריץ הדלת,

הרעש שלהם דהה כשהם המשיכו את דרכם.
אני חיכיתי לרגע שיראה כמו סימן, לא שמעתי יותר רעשים אז ניסיתי לעזור כוח ולרוץ על זה.

3 דברים קרו,
לפני שפתחתי את דלת הארון, תקף אותי ריח שאני יכול לתאר כרצח טרי

אז שמעתי נשימות כבדות מאחורי בארון החשוך. לא עבר הרבה זמן עד שהרגשתי נשימה חמה על הצוואר שלי,

זה היה מספיק בשבילי לצאת מהארון ובכלל מהסיוט הזה שמואר רק מאור הירח ורצתי לתוך החושך.

בכל הזמן הזה שמעתי צעדים רודפים אחרי בקטע מזוויע שהם הדביקו מהירות.

מצאתי מהר את הדרך שממנה באתי מלווה בדם ובחתיכות עור.. אני אף לא הסתכלתי לאחור, לפחות עד שיצאתי מהבית הזה וראיתי.. לגמרי שום דבר.

לא היה יותר צעדים ואף אחד לא רדף אחריי אבל למרות זאת זה לא עצר ממני מלרוץ עד לבית הכי מהר שאני יכול.

ניידת משטרה חנתה מול הבית של הדודים שלי, אפילו ההורים שלי היו שם, חולים מדאגה.

הם אמרו שלא ידעו איפה הייתי במשך שעות, כשדודים שלי לא מצאו אותי עד השקיעה הם חזרו הביתה להגיד להורים שלהם וזה היה כשהם הזמינו את המשטרה.

הם הזהירו אותי פעם לא להיכנס לאותו חווה אז הייתי צריך לשקר.

כל דבר מזה לא היה הגיוני בכלל,
לא אחרי שנה לאחר מכן שדוד שלי סיפר לי חלק מהסיפור שהם לא סיפרו להורים ולמשטרה.
הוא ואח שלו חיפשו שעות אחרי כמו שהם אמרו אבל מה שהם לא סיפרו זה שהם חשבו שראו אותי דרך החלון בחדר שבו התחבאתי וכשהם התקרבו הם ראו שזה לא אני, זה היה ילד שחייך אליהם, נופף וסימן להם לבוא להיכנס, זה היה כשהם רצו הביתה.. כל זה, בזמן שישנתי בחדר...