לאהוב אותך מהתחלה

לצאת מהארון: המכתב שנכתב

היא מהססת.

אחרי הכל איך יוצאים מהארון? איך מספרים לכולם...להסיר לאט לאט את כל השכבות שמסתירות כל כך טוב את העיוות? איך מניחים בלב רועד את הפחד...הפחד שיהיו זוג עיניים שיגלו...

היא מתחילה להקליד...

חכו רגע, אל תיבהלו- אני יוצאת מהארון. משו בה מתפתל סוף כל סוף מקבל ביטויי בתוך הרעש הגדול שהיה בה.

אם כבר לצאת מהארון, אז לצאת בגאון! זה המכתב שתמיד רציתי לכתוב לך- וסוף כל סוף המכתב שנכתב. אני חלק ממך, תמיד הייתי ואולי אם לדייק אתה חלק כביר בזהותי. זהותי הצבועה בשוקולד מריר, בתלתלים קפיצים, וברעמה שלוקח לפחות חצי יום להסדירה. לא תמיד ידעתי להחכים ולראות יופייך, ולרבות הייתי עושה כל שניתן על מנת לקשור, להצמיד, למתוח, למרוח, ליישר, לסלסל, להשחיל, לצבוע...כל שניתן רק לא הרעמת אריה ככתר על ראשי.

הרומן שלנו החל אי שם לפני עשר שנים. הפסדתי בהתערבות ללירון  בכיתה י"א (את זוכרת)? כלומר היציאה הראשונה שלי אתך, בלי תוספות, בלי יישורים, בלי סרטים ובלי חשמולים פשוט ככה...כמו שאתה. שחור משחור ותופס מקום ועין. הפסדתי בכוונת תחילה בהתערבות שאפילו לא ידעתי את מטרתה (איזו להקת רוק, ומי שמכיר אותי יודע שרוק ואני זה שני קצוות בצידי היקום). אבל כנראה רצית, לצאת לחופשי ואני עד אז לא מצאתי סיבה מספיק מוצדקת לקרני השמש לרקד בין תלתליך. אבל עדיין התביישתי אז בהתערבות גם הפסדתי וצבעתי פני בלבן...(מעניין מה פרויד או פאנון היה אומר על זה?)

הגעתי לכיתה והעיפו אותי משיעור היסטוריה בגללך, המורה אמרה שאני מהווה גורם הפרעה שקט (יותר מאוחר בצבא יעמידו אותי למשפט בגללך). הרגשתי שניצחתי למרות שהועפתי. למזלי הייתי תלמידה מצטיינת אז לא כל כך חששתי מהעפה הזאת, כמה פעמים זה כבר קרה? כמעט אף פעם. הייתי תמיד מתריסנית אבל תלמידה טובה, טובה מדי. על מנת שאוכל לעשות את זה- לצאת לחופשי עם עורי, שערי, שפתי, וגופי. אפריקאית, אתיופית, יהודיה, עולה, ישראלית just name it.... כמו שאני. אחרי שיעור היסטוריה אמי המתינה לי בכניסת הבית, ככה עם הידיים על המותניים וירתה לכיווני "תעשי משהו עם הדבר הזה, אולי?!! השכנה אמרה שאת נראית כמו מכשפה" אני זוכרת שנעמדתי גבוה על אף שאני רק 1.63 ונמתחתי כמה שאפשר ובתנועה דומה הנחתי את הידיים על המותניים והשבתי "הנה, עשיתי משהו! גופארה (אפרו) שחררתי אותו, את השיער שלי. עשיתי משהו, נתתי לעצמי להיות, לא קמתי שעתיים בבוקר לפני הבי"ס, לא שרפתי את כל הסופ"ש- עשיתי אתו...נתתי לו לצאת לחופשי! ואם זה הופך אותי להיות מכשפה, אז אני מכשפה! אבל מהטובות!" ובגיל ההתבגרות, כמו בגיל ההתבגרות נכנסתי לחדר וטרקתי את הדלת.

מאז סיכמנו, ואולי זה היה הרבה שנים לפני כן, בכיתה ח' כשהלכתי לעשות החלקה ונשרפה לי כל הקרקפת. באותה השנה נשרו לי כל השערות, ככל הנראה כתוצאה מתכשירים שאינם מתאימים לשערי, לעורי, או לרגישות יתרה שהייתה לי. חזרתי הביתה עם קרקפת שרופה. במשך קרוב לשנה אמי הייתה צריכה לישון לידי על מנת להפריד את הכרית מהקרקפת שלי. לקלח אותי, להוציא את העור המת והשערות שנשרו. הלכתי קרוב לשנה עם קרחות גדולות ועם פחד אמתי שלעולם לא תצמח.

כשהתחזקת וצמחת, החלטנו שאני לא מחליקה אותך יותר, אולי פן אבל אני שונאת את הריח השרוף. אז בעיקר סיכמנו שאף אחד.ת לא נוגע.ת לי בשיער, ושמדי פעם מותר לי לנסות, להתנסות...ממש כמו במערכת יחסים פתוחה. צבעים, אורכים, תוספות מסולסלות, ישרות, צבועות בצבעי קשת בענן...אבל החלטנו, אני ,ואתה כמובן הסכמת. שמותר לי להיות עמך כפי שאתה ושאני גאה בך. ככה עשר שנים אנחנו. וכשאני משחררת אותך, לחופשי, אני יודעת אתה לא הכי מרשים בעולם, ראיתי מרשימים יותר (נגיד של יארוס אחותי)- אבל אתה מרשים בשבילי! אתה לא הכי גדול, ראיתי גדולים יותר- אבל אתה גדול במידה בשבילי!, אתה לא שחור שחור כמו פיחם ואפילו התווספו לך בשנה האחרונה שתי שיערות לבנות לבנות שמעידות על השנים ועל החיים, אבל אתה בדיוק בצבע שאני אוהבת! ואני גאה בך, גם כשאני מתעוררת בבוקר ואתה כולך זזת לצד אחד. אני אוהבת אותך, כי רעמתך מעידה על שהשתנתי ושאני מקבלת עצמי, ומהווה נקודות אור לנשים אחרות לשחרר עצמן ולהיות. אני שמחה בך, כשאנשים מסיתים את ראשם ולוקח לי הדקה שניים להבין מדוע הם נפעמים, אני אוהבת אותך, חרף כל הסטראוטיפים שנלווים והניפוץ שלהם כשהם פוגשים אותך ואותי. אתה חלק ממני, מאז ומעולם הייתה, ואני הייתי רק צריכה זמן לבחור בך. 

היא כותבת את המילים כנגד האיסור על בנות שחורות לנוע עם שיערן, היא כותבת מבלי לעצור. מבלי לחשוב. ומוציאה לאוויר את המכתב שמעולם לא כתבה. 

הוא, אלי, לא מהמגיבים אבל מעבר לים, בקצה השני הוא נדהם. ומתחיל להקליד את המכתבים לגיפטד. והיא  תוהה אם בלבו השאירה איזה חותם ולו הקטן ביותר. 

הם לא יודעים שהם עומדים לצאת למסע גילוי, של התחלה. של בדידות. של אהבה. של רצון שאחד מהם יישאר עם כמיהה...ומכתב שלא ישלח לעולם.