רצתי במסדרון בית הספר, מחזיקה את תיקי טוב על הכתף ואוחזת בו בחוזקה כדי שלא יפול.
תמיד הייתי מודעת לשרפה הרדומה שבתוכי, שהייתה מתעוררת בעיקר בזמנים של עצב, כעס והצפת רגשות.
בדרך כלל התעלמתי ממנה, ניסיתי להדחיק אותה כמה שיותר, מפחדת אולי ממש שיקרה כשאשחרר.
כאשר רצתי בפחד במסדרון בית הספר, ידעתי שחשש זה היה מוצדק.
רגע של חוסר שליטה בעצמי, ופגעתי במישהו קשות. גם אם זהו אדם שאני מתעבת בכל נים ונים בגופי, לא מגיע לו מה שקרה לו.
השומר עוד עמד על יד שער בית הספר, יודע שישנם תלמידים שנשארו לאחר הלימודים כדי לעשות מטלות למיניהן או לחלופין למועדונים השונים, עברתי אותו בהליכה מהירה והלכתי לכיוון שבו תמיד שמתי את האופניים שלי, במקום מוסתר מעט רחוק מרחק שתי דקות הליכה מבית הספר, כדי שאף אחד לא יגנוב אותם.
"יום טוב גם לך" שמעתי אותו צועק מאחוריי גבי כאשר מיהרתי ללכת, הרי הייתי צריכה לדעת שלא יתעלם ממני לאחר שכל בוקר וצהריים אני מברכת אותו ביום טוב.
מלמלתי קללה תחת אפי כשנתקע קוץ קטן ביד שלי, אין לי זמן לשום עיכובים, אני חייבת להגיע לביתי במהרה.
נסעתי על האופניים ברחוב, מביטה על האנשים ההולכים. חלקם ממהרים וחלקם הולכים כמו כל הזמן בעולם לרשותם, קווצת שערה בגוון בלונדיני נכנסה לי לעיניים, הרי ככה זה כשיש לך שיער מתולתל שנראה נורא אסוף ותלכי איתו כמעט תמיד פזור. ניסיתי לא לחשוב על מה שקרה בבית הספר ואיך אני הולכת להסביר את הפנים של רופוס למורה, להורים ובפרט לעצמי. מה קרה שם?
הגעתי לביתי, פותחת את הדלת בשקט ומתפללת שאף אחד לא יראה בבואי אך כמובן שאחי הגדול, אנדרו שם לב. הוא תמיד שם לב.
אפשר להגיד שמכל אחיי, אנדרו הינו האח האהוב עליי, הוא מקבל את העובדה שלא מעניינים אותי רק דברים רגילים של "של בנות" אלא גם דברים אחרים, מרגשים יותר ממסע קניות או מהתאפרות מוגזמת.
חוץ ממנו, יש לי עוד שתי אחיות, מליסה ואנאבל, שהן הגרסה האולטימטיבית לבת. הן אוהבות מאוד להתאפר ולהתלבש ואלו הדברים היחידים אשר מעניינים אותן, אפשר להגיד שאנחנו לא מסתדרות כל כך, בלשון המעטה.
"אחות קטנה, מה שלומך?" הוא שאל וחייך חיוך כובש. הוא ידע שאינני מסוגלת לעמוד בחיוך זה גם בעד כל העולם. "איך היה בבית הספר?".
"עזוב אותי, בבקשה" מלמלתי חלושות בעוד נסיונות החלצות מידו שתפסה אותי בכתפי בעדינות.
אנדרו היה נראה מופתע, אך הוא הניח לי לנפשי ואני עליתי לחדרי, זרקתי את תיקי ברישול על הכסא ונשכבתי במיטה. הצמדתי את הכרית לפניי והפקתי את הצעקה הכי גדולה שגופי מסוגל אליה. פעם קראתי באיזשהו מחקר שדבר זה עוזר לשחרר לחצים, אך במקרה שלי, זה רק משך את אנדרו לעלות לחדרי ולפתוח את הדלת בבהלה, "את בטוחה שאת בסדר רוז? את כמעט אף פעם לא צועקת" הוא שאל, הפעם עם פרצוף מודאג קמעה.
"בטוחה, סתם רציתי קצת להוציא" שחררתי חיוך עייף.
והוא, שלח לי מבט לא מרוצה אך לבסוף הלך בעודו ממלמל משהו על בנות טפשות.
הסתובבתי על הגב, עכשיו הרגשתי את השרפה בתוכי נרגעת אט אט עד שנהיית לחמימות נעימה. החלטתי לעשות ניסוי,פשטתי את ידיי קדימה עד שהיו צמודות אחת לשניה באגודל ובאצבע ויוצרות משולש והתרכזתי בכל כוחי.
כעבור רגע, הופיע רטט באוויר שבמשולש מאצבעותי.
התאמצתי עוד יותר, משקיעה את כוחי בניתוב החמימות שבתוכי לעבר המשולש ולפתע, האוויר החל לרטוט בצורה יותר נראית לעין והופיעה נקודה לבנה בוהקת במרכז המשולש שהתרחבה עד שהייתה בשטח המשולש כולו.
מבועתת, שמטתי את ידיי בבהלה, מעלימה את משולש האור הלבן תוך כדי ומסתכלת על ידיי בפליאה.
***
התעוררתי לקול נקישה על הדלת, "רוזי מתוקה, יש פה אנשים שרוצים לדבר איתך" נשמע קולה של אמי. פיהקתי ושפשפתי את עיניי בעדינות. בכלל לא שמתי לב שנרדמתי.
ירדתי לאיטי במדרגות, רואה לפתע שוטרים לבושים במדים עומדים בסלון על יד הספה, מחכים לי כנראה.
"רוז הייל?" הם שאלו בנוקשות.
"זוהי אני" עניתי במעט חשש. האם הם נמצאים פה בגלל רופוס? הרי אינני יכולה לגלות להם שאני עשיתי לו את זה, אינני אוכל להסביר מה עשיתי וגם אם אנסה, ישלחו אותי למוסד לחולי נפש באותו הרגע.
"האם שהית היום בבית הספר לאחר שעות הלימודים עם רופוס קליי?" הוא הביט בי בעיניים חודרות.
"כ-כן" עניתי בגמגום קל, מפחדת שאכשל בלשוני ואגלה להם מה באמת קרה, כשאני עוד לא יודעת מה קרה באמת.
"והאם את יודעת דבר על מה שקרה לו?" הוא שאל בטון קריר.
"מה קרה לו?" שאלתי בדאגה מזוייפת חלקית.
השוטר הגבוה מבינהם הוציא תמונה. זוהי הייתה תמונה של פנים מלאות בתחבושות. רופוס.
השוטר הנמוך פנה לאמי ודיבר איתה עכשיו "רופוס קליי נחבל קשות בפניו לאחר שעות הלימודים כאשר התבקש לסדר את כיתת הכימיה עם ביתך. שומר בית הספר אמר ששמע זעקות כאב מתוך כיתה זו ונכנס כדי לבדוק מה קרה, הוא מצא את מר קליי במצב הזה. הוא גם סיפר, שכעשר דקות לפני כן, הוא ראה את ביתך יוצאת במהירות משטח בית הספר. הוא אמר שהיא נראתה 'מוטרדת' מעט"
אמי הסתכלה בו באדישות "ולמה אתה חושב שלבתי היה קשר קשר כלשהו למעשה הנ"ל?"
השוטר מנה את דעותיו וראיותיו לגביי.
"ומדוע אתה חושב שלקח למר קליי כעשר דקות לאחר שהיא עזבה להתחיל לצעוק? אפשר מכאן להניח שהכאב שלו נגרם עשר דקות לאחר מכן, משמע, לביתי לא היה קשר לכל זה. עכשיו אני מבקשת שתצאו מביתי" אמי חתמה את דברייה ושילבה את שתי ידיה כמו כדי להגיד שהעניין סופי.
השוטרים יצאו זועפים מביתי, בהרגשה של כשלון.
ברגע שהשוטרים נעלמו מטווח ראייתה היא פנתה אליי "תמחקי את החיוך שמזדחל לך על זווית פניך, אני רוצה הסבר. עכשיו" היא הסתכלה בי בכעס משתק.
אז, היי כולן...
כמו שאמרתי, סליחה שלא הייתי פה מלא זמן...
אבל עכשיו אני אמשיך את הסיפור הזה (או אתחיל😅) וגם יש לי רעיונות טובים ממש להמשך...
מקווה שאתן עדיין כאן...
❤.❤.❤
YOU ARE READING
Rose And Magic
Fantasíaמאז שאני זוכרת את עצמי היה בי משהו. זה תמיד היה שם, בגוף שלי. מעין חמימות חזקה שרק רוצה להשתחרר ולצאת. לא ידעתי כלום על קסם. המשפחה שלי הייתה רגילה וממוצעת. היו לי שני אחים. אח ואחות תאומים גדולים ממני רק בשנה. תמיד החבאתי את החמימות, כלאתי אותה. ...
