אני מסרקת את שערי הזהוב והרך לאחור. אני מתלבטת איך לאסוף אותו ולא מצליחה לחשוב על התסרוקת המושלמת.אני מביטה סביבי, אגרטל הפרחים נלכד במבטי. אני בוחרת את החינניות ושולפת אותן מהאגרטל.
"את מוכנה?" אמא שואלת מעבר לדלת.
"רק עוד רגע" אני עונה וממשיכה במלאכתי.
אני שוזרת את הפרחים אחד עם השני ומניחה את זר החינניות על ראשי. מושלם.
כל הכפר יצפה בי היום נמסרת לידי נסיך או אציל כלשהו, זו המסורת. אני פותחת את דלת החדר ויוצאת אל אמא.
"יפיפיה" היא אומרת ומניחה יד על לחיי. אני מחייכת ומחבקת אותה.
אנחנו יוצאות אל ביתו של ראש הכפר, אבא מצטרף אלינו בדרך.
רגשות ההתרגשות והסקרנות שוטפים אותי איך הוא יראה? בן כמה הוא? מה הוא יחשוב עלי? האם ירצה אותי? איך ייתיחס אלי כשאהיה שלו?
אני זוכרת, לפני 3 שנים, כשמסרו את ג'וליה. הדוכס מברקהם לקח אותה לאישה כבר באותה השנה, היא אפילו לא הגיעה לגיל הנישואין.
מעניין אם במקום שאליו אלך יהיו שדות ופרחים, מקומות שבהם אוכל להיות חופשייה.
אני רואה מרחוק את הדגלים על הכרכרה שליד ביתו של ראש הכפר. פרצופיהם של אנשי הכפר מביטים בי ובהורי צועדים קדימה. אני מצליחה לזהות את הדגלים ככל שאנחנו מתקרבים, אלה דגלי ממלכת אסטל. אמא לוחצת את ידי בחוזקה, גם היא מתרגשת כמוני.
אני עוברת בין כל האנשים, נעמדת בפתח דלת ביתו של ראש הכפר. אמא ואבא מחבקים אותי, מאחלים בהצלחה ונעלמים בין הקהל. אני נושמת עמוק ופותחת את דלת הבית. אני נכנסת בצעדים רכים, שומר סוגר אחרי את הדלת ומחווה לי להיכנס לחדר מימינו.
אני מסדרת את שמלתי הלבנה ואת זר החינניות על ראשי ומחייכת חיוך עדין. אני עוצמת את עיניי ופותחת את הדלת. כשאני פוקחת את עיניי ראש הכפר מחייך אלי, אני מחייכת חזרה. בצדו השמאלי של החדר עומד עלם הנראה מעט מבוגר ממני. שיערו זהוב כשלי ועיניו כחולות כשמים ביום בהיר. אני מביטה על בגדיו, מפוארים, הבד יקר, בכתפו הימנית עיטר תפור של ממלכת אסטל. הוא נסיך. חיוך נמתח על פני ואני ממהרת לקוד. הוא מחייך חזרה. אני בטוחה שלחיי סמוקות מהתרגשות.
ראש הכפר מחווה בידו לכיסא ואני מתיישבת, ראש הכפר והנסיך מתיישבים גם הם.
"אוולין, תכירי, הנסיך אדריאן" ראש הכפר אומר.
"נעים מאוד להכיר הוד מעלתו" אני אומרת, לא יודעת איך לפנות אל נסיך.
"נעים גם לי" אדריאן אומר.
"אני ג'רלד, ראש הכפר, ואני אנהל את טקס המסירה ברשותו של אדוני הנסיך".
"התחל בבקשה" הנסיך אדריאן אומר.