מגע קל בראשי מקץ אותי משנתי. אצבעות ארוכות וגסות עוברות ברכות מפתיעה במורד הצד הימני בפניי, מרפרפות מעל הלסת שלי, מעירות נקודה כואבת, גורמות לאזור לצרוב, אני גונח בכאב. "שיט," קול עמוק וצרוד ממלמל חרש, אני מיד פוער את עיניי, יודע רק אדם אחד שהקול הזה בבעלותו. אישוניי מיד מתמקדים בדמיאן, אני מנסה לראות אם עדיין לובש את המכנסיים המלכולכים בקיא שלי, אולם נוחל כישלון. עיניי מרצדות בחדר, מחפשות סימן היכר כלשהו, אך מהר מאוד אני מבין שזה לא החדר שדמיאן הקציב לי, החדר מפואר יותר ומלא בצבע, לא נדרש לי הרבה זמן כדי להבין שאני בשטח אסור - חדרו של דמיאן.
נשימתי נתקעת בגרוני, אני מיד מזדקף, מנסה לקום מהמיטה הנוחה. "א-אני מצטער ד-דמיאן, אנ-אני מצטער ל-לא... ל-לא-" נשימתי מאיצה, ידיי רועדות, פחד מאבן את גופי ואני לא מסוגל לנשום כמו שצריך. חרדה אוחזת בי ומטלטלת את גופי. הוא מהסה אותי, מניח אצבע מורה על שפתיי, משעין אותי שוב על הכריות הנוחות, מסדר מעלי את השמיכות, אני משער שזה בשביל שיהיה לי חם ונעים אולם אני כה מפוחד, שאני חושש כי לא יוכל אי פעם להנעים את שהותי הזמנית בחדרו. "אתה צריך לנוח, ולאכול. הבאתי לך כמה חטיפים." הוא מחייך אלי אחד קטן, אני לא יכול למנוע מחשד לזחול אל עיניי, פחד מהלא נודע פוקד אותי. פחד שדמיאן יתהפך שוב. פחד להקיא שוב.
הוא מניח על ברכיו מגש מלא בשוקולדים, ביצה קשה (חתוכה) ומים. אני מביט בו, ואז במגש מלא האוכל, ושוב בו, ואז במגש ואז בו ושוב במגש, עוצב את עיניי בחוזקה כשראשי כואב לפתע. ידו אוחזת בכתפי, אצבעותיו סוגרות עליה, אני נאנק בכאב, מושך את ראשי אחורנית אולם לא מייבב, נושך את שפתי התחתונה כשדמעות פוקדות את עיניי, ידעתי שזה לא יישאר זמן רב, דמיאן אכזרי מידי בשביל להיות נחמד, אולם לפחות הוא ניסה ואני מודה לו על דקות ספורות של רוגע. "פאק," הוא מקלל, אני לא מעז להביט בו, לא פוקח את עיניי. אינני רוצה לראות אותו לפני שמכה אותי. המזרן עליו אני שוכב זז, גופי נדרך, אני אומר לעצמי כי המכה עתידה להגיע בכל רגע נתון. אך היא לא מגיעה, לא לאחר דקה ולא כאשר חולפות שתיים, אני מרפרף עם ריסיי, פותח את עיניי עד המחצית, רואה את ידו מושטת לכיוון פניי ומיד עוצם את עיניי בחוזקה בחזרה, מפנה לו את צד ימין של ראשי, הסנטר שלי זקור מעלה ולבי מאיץ פעימותיו, אימה משתקת את גופי. "ל-לא, אוֹסְ..."
אני פוער את עיניי, מיד מביט בו כשהלם מכה את גופי כחשמל ומשתק אותי. אני תולה בו עיניים פעורות עם אישונים מורחבים. "אוֹסְ... טִין?" לראשונה עד עכשיו, קולו מהסס. אני לא אומר דבר, אולם אז חושב על ההשלכות ולכן פותח את פי אך אף צליל לא יוצא, אני מנסה לדחוק בעצמי אולם זה גורם לשיעול מפחיד, זה כאילו להבות שורפות את גרוני. דמיאן יעניש אותי אם לא אדבר. הוא ישרוף אותי. הוא יכה אותי. נשימותיי מואצות ואני מנסה לדבר שוב ושוב אולם זו אותה תוצאה בכל פעם, עד שאוויר לא מגיע כלל לריאותיי. "הפסיק לעשות את זה! מה עובר עליך?" דמיאן קורא, אני יכול לשמוע כעס פוקד את קולו. אני רק מכעיס אותו. הוא יעניש אותי. דמעות נקוות בזוויות עיניי. אני לא רוצה להיענש, "אני א-אהיה ילד טוב," אני אומר חרש, ספק ממלמל לעצמי. "א-אל תעניש אותי א-אני אהיה טוב."
YOU ARE READING
MINE (boyXboy)
Novela Juvenilכל שיכול היה לחשוב עליו ברגע שראה אותו, זה שהאדם הזה שלו. הוא חפץ בו, רצה אותו לעצמו ושנא את הדרך בה הנערה הנמוכה ממנו נישקה את לחיו והחזיקה את ידיו, אך לעולם לא נישקה את שפתיו. הוא החליט שהנערה תוכל להמשיך בחייה ללא הנער היפה, אז הוא עשה מעשה. וה...
