learn to believe

פרק 1

אני עומדת על גג הבניין ודמעות לא מפסיקות לצאת בעיני אני עומדת על קצה הבניין ומרגישה את הרוח הקרירה מכה בי.
אני מסתכלת אל האופק ומבינה שוויתרתי, נמאס לי אני לא מצליחה להרגיש כלום חוץ מכאב.
אני מסתכלת למטה מקצה הבניין ונושמת אוויר אני יודעת מה אני עומדת לעשות בעוד כמה רגעים אבל לא מפחדת, החיים שלי היו חסרי משמעות אחרי כל מה שעברתי, אחרי כל החרא שקרה לי במיוחד אחרי שכריס מת אבל שהוא יגיע הכל השתנה והדבר היחידי שפחדתי ממנו זה שהוא יפגע בי... שאני אאבד גם אותו אבל הוא פגע בי הוא היה הדבר היחידי שהשאיר אותי שפויה אבל גם הוא כבר לא חלק מחיי, אין לי יותר מה להפסיד אני אומרת לעצמי .
אני לוקחת נשימה עמוקה.............

אז איך הכל התחיל אתם שואלים?!

שנת 2016 שנתיים לפני ההווה:
אני קמה לעוד בוקר רגיל ומשעמם לבית הספר אני עושה את אירגוני הבוקר שלי ויורדת למטה לקומה של הסלון והמטבח, אימי ואבי יושבים שם ושותים קפה כמו בכל יום רגיל ואני כמה תמיד מתחילה את היום עם חיוך ואומרת להם בוקר טוב אחרי יורד אחי הבכור כרסטיאן שהוא גם חברי הטוב ביותר.
כריס בצבא ביחידה קרבית ובא לסוף שבוע אחרי בערך חודש שלא ראינו אותו.

אמא הכינה את השולחן לקידוש וקראה לי ולכריס.
אני ולכריס ירדנו למטה והתיישבנו בשולחן.
במשך כל הארוחה כריס סיפר לנו כל מיני סיפורים שקרו לו בצבא ואנחנו הקשבנו מרותקים .
תמיד הסתכלתי עליו בהערצה תמיד רציתי להיות כמוהו .
הוא עם המדים שלו ועם התיק הצבאי שלו עליו אני מחייכת אליו וכך גם הוא עלי ומתקדם לכיווני ונותן לי נשיקה בלחי.
אביאל אני לוחשת לו שהוא נותן לי חיבוק הוא לוחש לי בחזרה "מה", "תשמור על עצמך" "תהיי ילדה טובה קרול" "אוקי" וכך הוא יצא לאחר שנפרד מהוריי.

אני נכנסת בשערי בית הספר ומתקדמת לכיוון כיתתי שם אני יושבת ושמה אוזניות על אוזניי עד שיתחיל השיעור.
היום עבר עליי מהר ואני הולכת הביתה שם אני נמצאת לבדי כי הורי בעבודה וכריס בצבא.
אני וכריס תמיד הסתדרנו וספרתי לו את כל סודותי וכך גם הוא לי.
אני כבר מתגעגעת אליו.

עבר שבוע, שבוע מאז שהוא חזר לצבא שבוע שאני לבד בבית כי הורי עסוקים בעבודה.
שבוע שבו כריס התקשר רק פעם אחת וגם זה היה לשתי דקות.

יש דפיקות בדלת ואני מתקדמת לעברה כדי לפתוח אותה, אני פותחת את הדלת ורואה שלושה חיילים עם מדים שפרצופם שמוט למטה ומרחם אני מסתכלת אליהם במבט לא מבין.
"אמא או אבא בבית?" אחד מהחיילים פותח את פיו ואני פותחת להם את דלת הבית כדי שיכנסו "לא,הם בעבודה משהו קרה?" אותו חייל מביט בי בצער רב "אני חושב שכדי שתשבי" אני לא מבינה מה הוא רוצה ממני הוא שכן הבנתי והדחקתי אך שתקתי ושלשות החיילים ואני מתיישבים על הספה בסלון "כרסטיאן הה..הוא..." "מה עם כריס?" אני שואלת אך הרגשתי שידעתי את התשובה אך שוב כנראה שהדחקתי "הוא מת, אני מצטער" הוא ממלמל ומחכה לתגובתי אני מסתכלת עליו ומתחילה לצחוק צחוק מריר "אתה צוחק עליי נכון?! תפסיק זה לא מצחיק תגיד לכריס לצאת מהמחבוא ולהודות בזה שהוא מותח אותי עם חברים שלו" הוא הסתכל עלי מתוסכל ואף מבט של שעשוע לא היה על עיניו "בבקשה תגיד שאתה צוחק" אני ממשיכה לצחוק עד כאב ואז מתחילה לבכות אני מתחילה להכות את החייל המסכן שהוא בעצמו מתוסכל "תפסיק לשקר לי זה כבר לא מצחיק תפסיק כבר" אני מתמוטטת על הרצפה ובוכה שורף לי כל הגוף אני מרגישה מחנק בגרוני....

בחזרה למה שקרה חודש לפני הווה:
אני עושה את דרכי לכיוון המחששה ופותחת את קופסת הסיגריות מוציאה אחת ומכניסה אותה לפי ומעשנת החלטתי להבריז גם היום לא היה לי כוח אז תפסתי מעל הגדר והתחלתי סתם להסתובב לי אחרי חצי שעה של הליכה הגעתי לפארק שאותו אני מזהה עוד מהימים בהם כריס היה חי והיינו יושבים אני הוא וכמה מחבריו.
אני הולכת לי בפארק ושומעת פתאום מישהו קורא "קרול" לא הסכמתי לאף אחד לקרוא לי ככה אחרי שכריס מת לא הייתי צריכה לנחש מי זה כי ישר זיהיתי אותו לפי קולו זה מישהו שניסיתי להדחיק מאז שכריס מת.
הוא התקדם לכיווני ואני קפאתי במקומי ולא יכולתי לזוז "קרול..." הוא ישר מחבק אותי אך אני לא מגיבה למעשה תמיד שנאנו אחד את השני למרות שהוא היה החבר הכי טוב של אחי הוא היה בשבילו אפילו כמו אח.
אני לא הייתי בקבר של כריס אחרי מה שקרה לא יכולתי לעשות זאת ועדיין אני לא יכולה התנתקתי מכולם ונשארתי לבד.
"קרול" הוא מתנתק מהחיבוק "כמה זמן לא ראיתי אותך אפילו בהלוויה לא היית" הרמתי את ראשי והסתכלתי אליו הוא לא השתנה כלל חוץ מזיפים שנהיו לו על הפנים וגרמו לו להיות יותר סקסי ממה שהוא אך הוא עדיין אותו אחד עם השיער השחור עם הבלורית והעיינים הכחולות המהפנטות וגומו נהיה יותר שרירי וגברים משהיה הוא כחכח בגרונו והבנתי שהסתכלתי עליו הרבה זמן והסמקתי טיילור הסתכל עלי וזיק שעשוע נראה על עיניו.
"לא רציתי לבוא" אני עונה לו במבט קר במיוחד "בואי נלך לבית קפה קרוב " "אני לא מעוניינת" "אני לא שואל אותך" הוא מושך אותי משם.
אני יושבת מולו ושותקת, " למה את לא בבית ספר?" "כי לא רציתי" אני עונה במשיכת כתפיים.
אחרי הרבה זמן שבו ישבנו ואני לא נגעתי באוכל והוא תחקר אותי יצאנו מהבית קפה וטיילור התעקש לקחת אותי לביתי.

באתי לרדת מהאוטו שלו אך הוא עצר אותי ואיזה בידי "תביאי לי שנייה את הטלפון שלך" הוא דורש ואחרי כמה שניות בהם הוא מחכה שהביא לו את הטלפון התייאשתי ושבאתי להוציא את הטלפון מכיס הגקט הרחב שהיה ענק עלי בכמה מידות נפלה לי הקופסאת סיגריות טיילור הסתכל על הקופסאת סיגריות ואז עלי במבט עצבני "ממתי את מעשנת?" "ממתי שבא לי " אני עונה בחוצפה ויוצאת מהאוטו בלי לחשוב פעמיים.