גבו הכה בחוזקה בקיר המקולף האפור והקר, הוא היה בטוח שזה הולך להשאיר צלקת אבל זה לא מה שעניין אותו כרגע.
כי עלו עליהם, אחריי שנתיים שלמות, שנתיים בהן יונגי החביא את ג'ימין במרתף שלו, מתחת לאותן בלטות מוכרות ושבורות הסתתרה דלת עץ חומה, דלת שמאחוריה התגורר אהבת חיו בתנאים הנוראים האלו.
וזה לא שהיה לו כל כך ברירה, אחריי הכל, אם הוא לא היה מחביא אותו שם הם היו לוקחים אותו ממנו ממזמן.
ואפילו שזה היה קשה, ואפילו שהם שקלו כל כך הרבה פעמים לוותר על הכל וללכת מהעולם המקולקל הזה ביחד, הם לא עשו את זה.
כי הם פחדו מהמוות, הם פחדו מלאבד את המגע של האחר, מלאבד את האפשרות ללחוש דברים מתוקים לאוזן של האחר, לאבד את האפשרות להיות ביחד. אבל בכל זאת הם עשו את כל זה.
הרי הם כבר ממזמן הפסיקו לחיות, הם הפסיקו כבר ממזמן לחלום, כי מאז היום שג'ימין נאלץ לחיות בחדר הקטן הזה כדי שלא ייהרגו אותו בגלל הגזע שלו, כדי שהוא וג'ימין יוכלו לקוות שיום אחד המלחמה תסתיים וג'ימין יוכל שוב לצאת החוצה לאוויר הצח ולאור השמש שכל כך התגעגע אליהם, יוכל לשוב לחופש שלו.
והם ידעו שאם מישהו יגלה על זה שיונגי מסתיר את ג'ימין במרתף שלו, שניהם ימותו. אבל הם לא יכלו לדאוג יותר מדיי, כי הם ידעו שזה או שג'ימין ימות לבד או ששניהם ינסו לעבור את זה עד סוף המלחמה.
וכמה שהעולם הזה עקום, כמה שנאת חינם יש לאנשים בעולם הזה, כמה הכל היה הרבה יותר קל אם היינו מנסים לקבל תאחר, ולא לעשות רצח המוני רק בגלל שהם לא מאותו גזע כמו שלך.
אבל זה לא שהם יכלו לשנות את זה... בכל זאת העולם הרבה יותר גדול מהם לצערם, הם רק גרגר חול בארגז חול ענקי, אז הם ישתדלו לעבור את זה ביחד, עד שהמציאות העכשווית תגמר, לחבק אחד את השני בלילות ולקוות למחר טוב יותר.
זה לא היה כל כך קשה לטשטש את העקבות של ג'ימין בהתחלה, לדאוג שכולם יחשבו שהגרמנים לקחו את ג'ימין ממנו, לשקר לשכנים, להורים ולכל העולם.
אבל אז הוא היה צריך לדאוג שאף אחד לא יבחין שמשהו מוזר, כי אם מישהו ייגלה על מה שהם עושים זה יהיה הסוף.
וזה קרה, וגילו.
ויונגי נשבע שהוא בחיים לא הרגיש כזה כאב פיזי, אבל זה לא מה שהוא התרכז בו כרגע, כי השטנים החזיקו את המלאך שלו בידיים שלהם, והם עמדו להרוג את נקודת האור היחידה שלו.
את ג'ימין שלו.
אז הוא הרים את הגוף שלו והלך לחטוף את הכדור כדי להגן על המלאך שלו, מה שהיה טיפה אירוני, איך שהתפקידים התחלפו בשנייה, הוא הגן על המלאך השומר עליו.
הוא יכל להרגיש את הכדור חודר אל עורו ואת הדם שלו מתחיל לזלוג ולהרטיב את כל הרצפה, את הידיים הקרות והקטנות של ג'ימין מחזיקות את הגוף שלו, הדמעות המלוחות של המלאך שלו עליו, וזה כאב, כי הוא רצה להיות הסיבה האחרונה שבגללה המלאך שלו יבכה.
''למה לקחת את הכדור הזה במקומי? יונגי אולי הם היו נותנים לך לחיות! אני גם ככה הייתי אמור למות, אני מגזע טמא ואני רק לכלכתי אותך!'' המלאך שלו צעק לו אבל הוא לא היה מספיק בהכרה כדי להבין את מה שהוא אמר.
זה פחות הכאב הפיזי מהירייה, זה יותר ההלם שאתה מרגיש מהכאב הפתאומי והבלתי מוסבר הזה.
אז הוא הרגיש שזה הזמן שלו ללכת, לדעת שלפחות ברגעים האחרונים שלו הוא הגן עליו. הוא הרים את היד שלו ונגע בלחיים של אהובו, היד שעכשיו הייתה מכוסה בדם שלו ובדמעות של המלאך שלו.
והוא חייך.
אבל אולי הוא באמת הסיבה האחרונה שבגללה המלאך שלו יבכה, כי ברגע שיונגי הרגיש את עיניו נעצמות, הוא שמע רעש ירייה חזק נוסף והרגיש את הגופה של המלאך שלו עליו.
לפחות הם היו מסוגלים להיות ביחד עד הסוף.
''אני אוהב אותך ג'ימין.''
''גם אני אותך יונגי.''
YOU ARE READING
MISCHLING - YoonMin
Contoהוא יכל להרגיש את הכדור חודר אל עורו ואת הדם החם שלו מתחיל לזלוג ולהרטיב את כל הרצפה, את הידיים הקרות והקטנות של ג'ימין מחזיקות את הגוף שלו קרוב אליו, הדמעות המלוחות של המלאך שלו עליו. וזה כאב, כי הוא רצה להיות הסיבה האחרונה שבגללה המלאך שלו יבכה.
