העיירה ברוקמפ

פרק 1

נקודת מבט איה:
״איה! קומי!" גל צרחה בקולי קולות והסתובבה מחוץ לחדר כאילו מפטרלת ומרעידה את כל הבית ברעש של הסיר והכף עץ. קמתי באנחה ואמרתי ״אני שונאת אותך כל כך!״, בהדגשה של המילה האחרונה. היא ענתה לי בזלזול ובצחוק יחד: "יאללה יאללה קאט דה בולשיט. כולם יודעים שאת מתה עליי". היא הוסיפה: ״חוץ מזה - זה לטובתך. את עוברת לכיתה חדשה, טובה. גם אני. אני מבטיחה לך - זה ששתינו פה זה לא אומר שתהיי לבד. וגם אריאל יחזור בעוד שבוע ואת תראי - הכל יעבור לך בקלות״. היא צודקת. אני עוברת ל-י׳3 והיא ל-יא״3. אריאל בחופשה ויגיע לכיתה שלי (י׳3). אלו כיתות הגאונים של ביה״ס. כל השלושים. מתלהבים פה מזה, אה?
״טוב, על אחריותך. אם יקרה מה שקרה פעם, אני לא אצליח לעמוד בזה״.
״אני בטוחה: הכל יהיה בסדר״ אמרה לי גל והלכה לחדרה וכל אחת התחילה להתארגן.
לבשתי את החולצה הענקית של אריאל שאני חולה עלייה ונראית ממש טוב עליי, ג׳ינס משופשף ובישמתי את עצמי עם הבושם של פריז הילטון. כשסיימתי, יצאתי מחדרי שבקומה השלישית ולמשמע צעדיי על רצפת הפרקט, הבחינה גל שסיימתי ואני בדרך אלייה לקומה השנייה. הקומה הרביעית היא של אריאל והחמישית הייתה אמורה להיות של ההורים שלי. עם כמות של קומות כאלו בנינו מעלית שעוברת ליד המטבחים. ירדנו יחד למטה והעברתי יד בשיער בצפייה בכל גופי במראה שבסלון הגדול, ולקחתי את התיק הורוד שלי של פג׳אלרייבן שישב על האי מזכוכית במטבח. עשיתי סלפי מול המראה שיצא פשוט מושלם. פתאום עלתה בי המחשבה מתי אריאל יחזור, התאום שלי. וממש התגעגעתי, וכשקלטתי כמה שאנחנו לבד ונזכרתי בנפילת המטוס שבה הורינו מתו, פשוט התייפחתי ליד גל והיא חיבקה אותי ואת ראשי ליטפה בידיה, והשתחררנו מהחיבוק בידיעה שאנחנו ככל הנראה נאחר. אבל אריאל לא כמונו, אריאל היה בטוח אומר: ׳כבר איחרנו, מה זה משנה אם בדקה או בחמש׳. חייכתי לעצמי למשמע זיכרון הילדות הזה, והתקדמתי לכיוון הדלת, בעוד גל סוגרת את מערכת הבית ומכינה את התיק לצאת. פתחתי את הדלת ונשמע הצליל פתיחה, שלדעתי קשור לאבטחה או משהו והתיק נפל ממני כשאני בפה פעור. ״אריאל?!״ צרחתי ונדחפתי על ידי גל שרצה לחבק אותו ועשינו גרופ האג שפרש לי חיוך על הפנים. הפעלנו את ההזעקה את הדלת ונעלנו אותה כשאריאל חיבק את שתינו מלמעלה בדרך. כי למרות שהוא התאום הקטן מבין שנינו, בהפרש של 2 דקות, הוא התנשא מעלינו באיזה 10, 15 סנטימטרים, וגרם לנו להרגיש קטינות. מה שאנחנו באמת.
כשהגענו לשער של הבית ספר המפואר הזה, נכנסנו כולנו, עמדנו יחד כשאריאל באמצע, גל בשמאלו ואני בימינו כשהוא עוטף אותנו בידיו השריריות והחמות. הסתכלנו אחד על השני במבט של ״ההתחלה חדשה, היסטוריה מקשה״ והתקדמנו כשאנחנו מרגישים את כל המבטים עלינו בקטע של ׳מי הפריקים האלה׳ וזה לא הזיז לנו. בעיקר לאריאל.
קיבלנו מפה כזו שמסבירה על המבנה של בית הספר והבחנו בפנייה לקמפוס של י״א ונפרדנו מגל בידיעה שהיא לגמרי לבדה.
מה לעאזעזל, לכל שכבה יש קמפוס? מה זה הטחונים האלה??
אריאל ואני התקדמנו לקמפוס של היודניקים ואז נכנסנו בשערי הקמפוס, מתפעלים מהמקום העצום והמפואר הזה, למראה תיכוניסטים מתלהבים מהתחלת התיכון שלהם, מאושרים ונרגשים לפגוש את חבריהם לאחר החופשה.
אריאל כבר מצא את הקליק שלו מהר מאוד, בזמן שאני הייתי עסוקה בלחפש את הכיתה שלנו , י׳3. נשמע לפתע הצלצול, כולם נכנסו לכיתותיהם, רוקנו את המסדרונות, אבל אני עדיין חיפשתי. בדקתי לפי המפה, הרמתי את ראשי ו...מצאתי. קראתי לאריאל וכשעמדנו באותו קו מול הדלת, אמרנו: ״שלוש, שתיים, אחת ו...״ ופתחתי את הדלת. המורה הסתכלה עלינו בחיוך מתוק אמיתי ושאלה: ״היי, אתם האחים דיילר?״ והנהנו. היה שולחן פנוי אחד במרכז הכיתה והיא הושיבה אותנו בו. כנראה שכולם רצו להתרחק משם מהסיבה שזה לא המקום הכי טוב לדבר בו מבלי לחטוף ריתוק במקרה הטוב. בדרכנו לשולחן, הבחנתי בתלמידים שבכיתתנו ומבטי נתפס על התלמיד שישב לפני. אומייגאד. יש לו את הפנים הכי יפות שראיתי, גוף אלוהי ונוטף סקס אפיל, כשנותן גישה שעושה את זה לכל בחורה. הוא זועק סכנה. אבל ריסנתי את עצמי כשהמחשבה שהוא כנראה רק מחכה להשכיב את הבאה שתעמוד בדרכו, אז לשמור על עצמי ממנו זה הדבר הטוב ביותר שאני יכולה לעשות. פשוט להיות שקופה.