קו הגבול

עזוב אותי כבר!

פרק זה מוקדש לאחת וליחידה story_n22,שהקדישה גם לי פרקים.
נעם'לה חמדמדה אחת❤❤
מקווה שהייתה לך הופעה נהדרת❤

"בוקר טוב..."מילמל שחר כשנכנס למטבח.
"ועכשיו החלטת לדבר איתי?" שאלה אמא שלו,ונעצה בו 'פוקר פייס'.

"יש משהו לאכול..?" התעלם ממנה שחר.
"אה אז אתה מתעלם ממני" אמרה אמא של שחר. "אוקי".

שחר נעץ בה מבט.
הוא שנא לכעוס עליה,אבל מה לעשות,מבוגרים טועים לפעמים.
והם חייבים לשלם על הטעויות שלהם.

כמו,למשל,בבית הספר,נותנים עונשים,לעשות עבודה או לשבת ליד המורה בהפסקה וכאלה.

"היום הולכים למוזיאון המדע בתל אביב" ציינה אמא של שחר. "ואתה בא".

שחר הניד בראשו.
"יש לי שיעורים למחר" אמר.
היא חייכה חיוך קלוש. "דיברת איתי"
"אז הולכים או לא?" שאל שחר.
"לא באמת,אבל העיקר שאנחנו מדברים עכשיו" אמרה אמא של שחר.

"אנחנו לא" ענה שחר
"דווקא כן"
"לא"
"כן"
"לא"
"ממש עכשיו"
שתיקה.
"שחר?"
שתיקה.
"שחר?"
שתיקה.
"שחר!"
"מה?"
"למה לא ענית לי?"
"כי אמרת שאנחנו מדברים ואני לא מדבר איתך"
"אתה דווקא כן"
"בסדר. ניצחת"

היא חייכה.
שחר חייך.
היא הזמינה אותו אליה.
שחר קפץ אל תוך זרועותיה.
"אני מצטער"
"זה בסדר" היא עונה. "סליחה ששלחתי אותך לחדר ככה. פשוט כל כך דאגתי כשנעלמת לנו!"

אז זה למה היא שלחה אותו לחדר!
נו,איך הוא לא עלה זה קודם?

"מה העניינים בבית ספר?" שאלה אחרי שהתנתקו.

"רע מאוד" ענה שחר. "יש לי מבחן ביום ראשון,כאילו,מחר,והמון שיעורים"

"במה למשל?" שאלה.

"בהרבה. בגלל זה אני צריך לבוא לאיתן,לעשות אצלו את השיעורים."

איתן היה החבר הכי טוב של שחר.
הוא הגאון של הכיתה בכל מה שנוגע ללימודים.
הוא אף פעם לא טועה.

אף פעם.

"טוב" אמרה אמו של שחר והניחה את ספל הקפה שבידה. "מתי אתה הולך?"

"מה השעה?" שאל שחר.

היא הציצה בשעון הגדול על הקיר.
"תשע ועשרה" אמרה.

שחר גירד בשערו. "תשע ועשרה...רגע. תשע ועשרה? אני מאחר. אני מאחר! אני ממש מאחר!" צרח שחר בזמן שהחליק בגרביו אל חדרו.

הוא כבר ציחצח שיניים,לא היה טעם לעשות זאת שוב.

שחר החליק אל תוך מכנסי ג'ינס ארוכים בצבע כחול בהיר,וחולצה שחורה עם ציור של חרב נעוצה בתוך לב. הוא ממש התעקש על החולצה הזו.

שחר דחס לתוך תיק רפוי את הדפים,החוברות והמחברות,שם נעלי סניקרס כחולות עם קרעים,ושעט למטה לעבר הדלת.

"ביי אמא!" צעק שחר כשעבר על פניה בסערה.

"ביי שחריקו" היא אמרה בחיוך ולגמה מהקפה שלה.

הוא רץ על המדרכה,מתחמק מכל סדק או נקיק,מכל אבן או צעצוע,ואסף כל שטר שאיזה פראייר הפיל שם.

וככה יצא ששחר רץ עם תיק כחול מרופט עמוס בשיעורי בית,וכיסי מכנסיים עמוסים בשטרות של פראיירים.

אבל לפתע,מה שהרס לו את הרצף המושלם של שטרות פראיירים,הוא נתקל בעוד שטר של 200 שקלים חדשים.

אבל!
כששחר בא להרים את השטר,יד באה והרימה אותו לפניו.
שחר ההמום נשאר כפוף למטה מרוב ההלם.

"אממ,היי" אמר המישהו.
היה לו מבטא ערבי,אבל קול רך וילדותי.
לא. לא עוד פעם הוא.

שחר התיישר. "אחמד" אמר.
"שמח שאתה זוכר" חייך אחמד. "ואתה...שח-מט,לא?"
"שחר" סינן שחר.
"אה כן!" אחמד טפח על מצחו.
"אחמד,מ..מה אתה עושה פה? איך עברת את הגבול?"
"איך שאתה עברת" אמר אחמד.

"דרך הפרצה?!" התפעל שחר. "איך נשארת חי? איך צה"ל לא חיסל אותך ברגע שהוא ראה אותך?!"

אחמד לשם שינוי,נראה רגוע לגמרי. "נו באמת,אחי. אני אחמד. אי אפשר לחסל אותי" הוא פרש ידיים כאילו ממתין לחיבוק.
רק אז שחר שם לב לכף ידו המדממת של אחמד. הוא נפצע.

"אתה פצוע" ציין שחר.
"אה, זה שום דבר.רוצה להסתובב בעיר או משהו?" שאל אחמד.
"ל-לא אני ממש מאחר" מיהר שחר לומר.
"אה,טוב. אפשר אחר כך כשתסיים או-"
"עזוב אותי" קטע אותו שחר.
"מ-מה?"

"עזוב אותי כבר!"