מה שמסתתר בליבי

38

אני שונאת אותה, אני שונאת אותו,
אני שונאת את כל מי שבגללו אני פה.

אם אני צוחקת,
היא מתעצבנת.
אם אני בוכה,
היא מתעצבנת.
אם אני מדברת,
היא מתעצבנת.
אם אני שותקת,
ראו זה פלא,
היא מתעצבנת.

והוא...
בכוח מרגיז אותי.
עושה בכוונה את כל הדברים שאני שונאת שהוא עושה, מתקשה להבין שיש לי בעיה.

והם, שניהם מולי, אני לבד.
אין עוד אדם שיעמוד לצידי ויעזור.
שניים נגד אחד זה לא הוגן, לא כך?

כשאני כאן, הם כועסים,
וכשאני אינני כאן, הם לא יודעים איך להרוג אותי מדאגות.

אני פה ורוצה ללכת,
והם לא נותנים לי לצאת מכאן.
אני תקועה בכלא שבכדי לצאת ממנו עליי לצאת למקום אחר, לאדם אחר, ואז אהיה כבר בכלא מספר 2.

אני שונאת אותה, אני שונאת אותו,
אני שונאת את כל מי שבגללו אני פה.

לא נועדתי להגיע לכאן,
הם עשו הכל בכדי שאגיע,
עשו הכל כדי שיהיה את מי לנצל,
את מי להרגיז,
על מי להתעצבן,
על מי להוציא את העצבים.

היא אמרה לי "מעניין למה" כשאמרתי לה שאני בוכה כל יום, אמרה זאת בנימה כה מזלזלת.

הלוואי ויכולתי להטיח בפניה את הסיבה,
שרק בגללה ובגללו אני כל כך שונאת להיות פה.

אז התחננתי, יומם וליל,
התפללתי לאל,
שיקח אותי, זה לא נגמר.
אבל כניראה שלו
יש תוכניות אחרות בגללה ובגללו,
והוא אינו שם קץ לכאב המר.

13.02.2018