מה שמסתתר בליבי

42

אני מדמיינת אותך בראשי,
תגיד
איך אפשר לעצור את הדמעות?

הן יורדות מעצמן,
הכאב לא מרפה.

איך אפשר לעכל שעוד פרח
יפייפיה וטוב
נקטף בטרם עת?

וברגע הזה ממש
אני חושבת
אם אני מזילה כאלו דמעות
על אדם שלא הספקתי להכיר מספיק,
מה יקרה אם אאבד אדם קרוב?

אני לא רוצה להרגיש את זה
אני יודעת איך זה מרגיש כשמאבדים מישהו קרוב,
ההרגשה הכי קשה בעולם.

אני לא רוצה לחוש את זה שוב,
אבל אי אפשר למנוע את זה,
הלוואי והיה אפשר למנוע את זה.

הלוואי וכל הפרחים היפים בגן היו נשארים,
הלוואי והיה אפשר להתחלף
בשמחה הייתי נותנת את חיי למען אדם שלא הספיק לעשות את מה שיכל,
אדם שהייתה לו תועלת בעולם,
שלא כמותי.

אני פרח מוזר,
אין בי כל תועלת,
איני רואה עצמי פונה אל העתיד,
כי העתיד שלי לא קיים.

אז אמור לי,
מדוע אני עודני בחיים?
למה אותם אנשים טובים
ובעלי עתיד מזהיר
נעלמים סביבי?

אני מוצאת עצמי שואלת את השאלה הזו
בכל פעם שמישהו נעלם.
בכל פעם,
בכל שנה,
בכל גיל.

איני יודעת איך להתמודד עם הכאב,
הוא לא עוזב אותי אף לא לשנייה.

איני יודעת כיצד להתמודד עם האובדן,
והוא שוב ושוב מטיח עצמו בפניי.

18.03.2018