PSYCHO

פרק ראשון

פקחתי את עיניי לחשכה מוחלטת. ניסיתי להושיט את ידיי אל העלטה, אך למרבה הפתעתי, הן היו קשורות. לאחר מספר שניות, שבהן הייתי מבולבל לחלוטין, הצלחתי להבין ש...אני קשור לכיסא. בזמן שניסיתי לקרוא לעזרה בקול צרוד וחלוש, או לפחות להבין לאן נקלעתי, שמעתי נקישות צעדים, מלווים בגיחוך עמוק- מעט מתגרה. האור נדלק, ולא הצלחתי למנוע מעצמי לסגור את עיניי, מסונוור מהילתה הקורנת של המנורה. כשפתחתי לבסוף את עיני, גיליתי שאני קשור באמצע סלון של מישהו -ממש במרכזו- ולמולי התנשא אדם מאיים במראו- מבנה גופו גדול ואימתני, שיערו שחור ופרוע, כאילו הוא נוטה להזניח אותו, וצלקת לאורך לחייו הימנית. הוא היה לבוש בסינר מטבח שהיה מוזר למדי, כמו שאר בגדיו, אבל הדבר היחיד שהצלחתי להביט בו היה רק הסכין הבורקת שהייתה בידו. בלעתי את רוקי, ניסיתי להגיד משהו- אך קולי אבד מהאימה. לאחר שסרק אותי בשתיקה למשך מספר דקות, ממש כטורף הבוחן את איכות שללו, הוא התקרב אלי ואמר בקול מעט צרוד, בזמן שהוא העביר את סכינו לאורך גרוני, "אתה אפילו לא מצליח לדבר... עלוב... תן לי לעזור לך".
הוא גיחך למראה הדם שזלג במורד צווארי, אבל הייתי משותק מבעתה מכדי להביע כאב כלשהו.
"ומה יעזור יותר ממשקה מרענן?" הוא אמר בנימה מחשידה והסתובב.
הוא הלך בצעדים אטיים לעבר החדר שככל הנראה היה המטבח שלו, מנקה את סכינו בסינרו ברשלנות. לאחר שהלך 'להכין לי שתייה' התבוננתי בקירות הסלון, בניסיון להבין מה לעזאזל המקום הזה. הסלון עצמו היה ריק למדי, מלבד ספה נוספת, טלוויזיה קטנה סדוקה ומספר תמונות. בחנתי את התמונות במבט נואש, בכל התמונות הופיעו ילד קטן- שהזכיר אותו בצורה מחשידה- ועוד מישהי שהייתה שדומה לו להפליא, כנראה הם היו אחים או משהו בסגנון. כאשר בחנתי  את פניה, שיערותי סמרו, אך לפני שהצלחתי להיזכר מי היא- האיש נכנס, עם קנקן בידו האחת, בזמן שידו השנייה חבויה מאחורי גבו. "הכנתי לך לימונדה... רק בשבילך..."
הוא חייך חיוך זדוני, כטורף האורב לטרפו. "סיפור עצוב למדי, אבל הסוכר נגמר", הוא המשיך לדבר בקולו הצרוד, "אז הרשיתי לעצמי להביא לך את זה."
הוא חשף את ידו השנייה, שהחזיקה חבילה של מלח.
"עכשיו... נוסיף לך רק קצת...", הוא אמר בזמן ששפך את כל החבילה פנימה.
"אופס", הוא צחק בקול.
סגרתי את פי באימה, מנסה להתרחק, אבל הדבר היחיד שיצא מזה הוא שנפלתי עם הכיסא אחורה. קולו המשיך להדהד ברחבי החדר.
"אל תהיה ככה... הנה, תשתה את זה עכשיו... זה בשבילך~" קולו הומתק לרגעים אחדים, וגל של חלחלה שטף אותי בתגובה.
הוא שעט מעלי עם הקנקן, ובתגובה התחלתי לנהום באימה, ממשיך לסגור את פי. הוא שפך עלי את תכולתו של הקנקן לאט.  ה-'לימונדה' לא נכנסה אל פי, אלא המשיכה לנזול, ולרדת במורד גרוני, שוטפת את הפצע. הלימון והמלח גרמו לעורי לשרוף כאילו אני עולה באש. צרחתי ביסורים, אבל זה היה נדמה כאילו הוא נהנה מהעניין. הוא ניצל את העובדה שפתחתי את פי ושפך לשם את שארית תכולת הקנקן, גורם לי להיחנק מההפתעה. הוא תפס את סנטרי בכף ידו הגדולה ולחש באוזני בקול המזעזע ביותר ששמעתי, "אם תרצה בכלל להישאר בחיים ולצאת מפה, שפוי אתה לא תהיה".

אלו היו מילותיו של אותו בחור מאיים, מספר דקות לפני שאיבדתי את הכרתי.

התעוררתי לאותו חושך שאפף אותי לפני... אני אפילו לא ידעתי כמה זמן עבר, אם הוא עבר בכלל. כל הסיטואציה הזו הרגישה לי כמו סיוט בלהות, כל מה שקרה שם... כל מה שרציתי למחוק מזיכרוני... אחז בי בחזקה, כאילו אותם זיכרונות נועצים ציפורניהם בבשרי ולא מרפים, או משחררים כלל.

"בשרי..." מלמלתי לעצמי חרש, נזכר בחתך שאותו בחור חרט עלי, זה כנראה ישאיר סימן מרשים למדי.

לאחר מספר שניות שבהן התאוששתי מעט, ניסיתי להזיז את ידיי. למרבה הפתעתי, גיליתי שהן לא היו קשורות, אך הן עדיין כאבו מכיוון שהקשירות הגסות של החבל עצרו את זרימת דמי ליותר מדי זמן. הייתי שכוב על אותה ספה שראיתי בפעם הקודמת. היא הייתה בלויה מעט, ונדף ממנה ריח מחשיד למדי, אבל אני לא יכול להעסיק את עצמי בזה כרגע, סדר העדיפויות שלי ברור מאליו- לצאת מכאן. העברתי את ידי בעדינות על החתך, ברגע שהיד נגעה בצווארי נזכרתי עד כמה זה שורף, ועיוותתי את פני בכאב, פולט נאקת הפתעה קטנה. "כן... זה עדיין כואב..." מלמלתי לעצמי.
בפי שרר טעם חמוץ ומלוח, שהעביר בי חלחלה לזכר האירועים הקודמים. נעמדתי באטיות, נתמך בספה, וניסיתי להתייצב לאט. הצלחתי לעמוד, אך רגליי היו חלשות מהישיבה הממושכת ומפרקיי ידי התקשו לתפקד כראוי, לכן הפעלתי מעט יותר לחץ על הספה עם מרפקי, אפילו שזה לא היה נוח בעליל. הספה השמיעה קול התבקעות מצמרר לנוכח המשקל הפתאומי על נקודה אחת. אלו היו צלילים שאני אעדיף לא לגלות את מקורן.
לבסוף החלטתי לחפש את מתג האור- איך אני אצליח בכלל לצאת ממקום שאני לא רואה? הלכתי בכבדות, נתמך בקיר לצידי. בחדר שררה דממת אלחוט, והדבר היחיד שנשמע היה נקישת צעדיי הכבדים ואנקות הכאב שנפלטו מדי פעם. אמנם זה הצריך מעט מאמץ וזמן, אבל הגעתי אל מתג האור, שהיה בקצה השני של החדר. הנורה נדלקה בהבהוב מעט הססני, ואותו חדר מוכר נחזה לעיני בשנית: הטלוויזיה הקטנה והסדוקה, הספה, שהתעטרה בכתם אדום חדש -כנראה מצווארי- והתמונות.

דלת המטבח הייתה במרחק צעדים ספורים ממני. לא לקח לי זמן רב להבין שהמטבח הוא יעדי הבא. נכנסתי גם אליו, פותח בעדינות את הדלת, שהבהילה אותי בצליל חריקתה הצורם. כמו הסלון, גם המטבח היה דל- מקרר שעליו תלויות מספר תמונות, שיש מטונף עם כיור שהעלה ריח מצחין, תנור ושולחן עם שני כיסאות לידו.

ניגשתי אל התמונות, הפעם רק אותה נערה הופיעה בהן, על אחת מהן היה רשום בכתב מחובר 'סאמנת׳ה'. בחנתי שוב את פני הנערה, "סאמנת׳ה..." אמרתי בשקט.

השם התגלגל על לשוני, ונשמע כה מוכר עד כאב.

"סאמנת׳ה..." גרוני צרב, אבל לא הייתי מוכן להפסיק לקרוא בשמה כמשוגע. אני מכיר את הנערה הזו... זה כל מה שעבר בראשי, בעוד ליבי הולם בחוזקה וכאבי נשטף עם חיוך קטן. ולפתע... דלת הכניסה, שהייתה בסלון, נפתחה.