הדלת נפתחה, מה אני אעשה? אמנם צליל החריקה של הדלת לא היה כה רם, אבל עבורי הוא היה מחריש אוזניים, הוא היה הכרזתו של מותי הקרב. שיערי סמר וליבי החסיר פעימה. צריך. לחשוב. מהר.
הבטתי סביבי בחיפזון, מחפש אחר מסתור. למספר רגעים עברה במוחי המחשבה לזחול מתחת לשולחן, אבל זה מקום יותר מדי צפוי. הדברים היחידים שנותרו בחדר היו המקרר והתנור. השתהיתי במקומי לכמה רגעים עד שקול צעדים איטיים עורר אותי בבעתה- הוא כבר שם לב. שריקה נמוכה וצורמת פילחה את הדממה כסכין משוננת, ועוררה בי רק דחף אחד- לברוח. הבטתי בתנור לכמה רגעים, זה אפשרי בכלל? ניגשתי אליו- נושך את שפתי התחתונה כדי לא לצעוק מכאב- ופתחתי אותו לאט, אני ככל הנראה אצליח להסתתר בתוכו. התכופפתי וזחלתי פנימה- למזלי מידות הגוף שלי קטנות יחסית, אולי כמו של אישה ממוצעת בגילי.
סגרתי את דלת התנור עלי כמעט עד הסוף, שומר על פתח לאוורור החלל הקטן של התנור. חיבקתי את רגליי ועצרתי את נשימותיי כאשר צליל הצעדים הגיע למטבח. "עכבר קטן... היכן אתה?" קולו של הגבר נשמע מלא תענוג מהעניין.
אני לא יודע מה קרה, כי לא ראיתי כלום מהמקום שישבתי בו. לפתע, דלת התנור נסגרה, והנורות הקטנות של התנור נדלקו. "אפילו שכבר שתית, לא קיבלת אפילו ארוחת ערב. כלכך לא מנומס מצידי..." אמר הגבר שכלא אותי בשביעות רצון מעלה חלחלה. ברגע שהבנתי מה קורה התחלתי לצרוח ולהכות את דלת התנור, אבל אותו הגבר דחף את הדלת מצידה השני וצחק בקול.
התחלתי להזיע, לא בטוח אם זה מהלחץ או מהחום ששרר בתנור. אימצתי את כל כוחותיי ובעטתי במרכז הזכוכית וניפצתי אותה, פוגע גם בפרצופו של האיש תוך כדי. ניצלתי את ההזדמנות ופתחתי את דלת התנור במהירות. תפסתי את אחת מהזכוכיות שנפלו על הרצפה ונעצתי אותה ברגלו של הגבר, שבתגובה צרח מכאבים. צלעתי במהירות הלאה משם אל עבר דלת הכניסה, שלצערי התגלתה כנעולה. לכן המשכתי הלאה בחיפוש אחר דלת אחורית. מצידו השני של המטבח היה מסדרון צר וחשוך- הסיכוי היחיד שלי למצוא יציאה. הגבר הפסיק לנוע, אני רוצח...?!
בתחילת המסדרון הייתה שתי דלתות, אך שתיהן סרבו להיפתח, גם כאשר הפעלתי את מרבית כוחותיי, לכן, בלי לבזבז זמן, המשכתי ללכת במסדרון. בסוף המסדרון הייתה דלת, שצבעה היה כה כהה עד כדי כך שאי אפשר היה לראותה מקצה המסדרון, ואילולא הייתי מתקדם במסדרון לא הייתי מבחין בה כלל. פתחתי אותה בעדינות והשתדלתי להשמיע כמה שפחות רעש. ברגע שראיתי מה היה בחדר, נשימתי נעתקה- מלבד המיטה המטונפת ועשרות בקבוקי האלכוהול הריקים שהיו בחדר, כל הקירות היו מלאים באלפי תמונות של הנערה הקרואה סאמנת׳ה. בין התמונות היו עשרות מודעות 'נעדר' שהציגו את מראה ואת שמה. לפי התאריך של המודעה, זה קרה לפני מעל לעשור. "מה לעזאזל..." התחלתי להגיד, אבל משפטי נקטע בגלל קול נשימות. הקול היה חלש, אבל יכולתי להרגיש את הנשימות על עורפי. לפני שהבנתי מה קורה, הנשימות הפסיקו, ובמקומן בקע קול עמוק כלחישה על יד אוזני, מלווה בצחקוק זדוני אחר כך. "הפתעה...!"
YOU ARE READING
PSYCHO
Hororהסיפור הראשון שלי...~ אני לא יכולה לספר הרבה, אבל אדם מסויים מתעורר במקום זר, ומשם... זה נהיה נחמד ;). אני באמת אשמח אם תמליצו על זה לאנשים, השקעתי על זה הרבה מחשבה, וביקורת תתקבל בשמחה. אזהרה- מכיל קטעי אלימות באופן כרוני, ראו הוזהרתם.
