לקחו לי שניות אחדות על מנת לקלוט את דבריו.
"עשר שנים...?" מלמלתי בהרהור, בעיקר לעצמי.
"נפגעה לך השמיעה? כן, עשר שנים" קולו היה צלול ומבטו היה בוחן וחודר, ונדמה היה שביכולתו לראות את מה שהטריד את מוחי ברגעים אלו.
אני לא יודע מה קורה כאן, אבל זה לא משהו שאשמח לגלות במיוחד. איך הנערה הנעדרת הזו קשורה לפסיכופת כמוהו, ולמה אני זה שנקלע לדירה החנוקה הזו, בחברתו של פסיכי מוחלט? אני מעדיף לברוח מאשר להשאר ולגלות את זה. מחשבות כה רבות צצו במוחי, כלכך הרבה מסקנות נואשות ממקבץ הידע הזעום שניתן לי, אך כולן נקטעו לאחר שקולו העמוק של הפסיכי הזכיר לי להמשיך להחליף את בגדיי. קולו היה חסר סבלנות, ולמרות שלא רציתי לגלות מדוע הוא ככה, צייתתי לדבריו בלית ברירה על מנת לא לגלות מה יקרה אם לא אציית.
"טוב ויפה, ועכשיו, אם אני לא טועה, ואני לא טועה, יש לי שיעור להעביר לך." קולו היה עתיר בארס, מה שהזכיר לי נחש במידה מעלת סלידה.
ידו החסונה אחזה בצווארון חולצתי, כאילו הייתי בובת סמרטוטים בלוייה. הוא התקדם בצליעה נוקשה ואיטית, מורח את הזמן עד כמה שניתן על מנת להנות מחוסר האונים והפתטיות שלי.
הוא הושיב אותי מצדו האחד של השולחן במטבח, "אם תסתובב לראות מה אני עושה, אני אעקור את העיניים המפגרות שלך" הוא נהם והתעסק במשהו מאחוריי.
בלעתי את רוקי באימה ולא זזתי סנטימטר אחד, חושק את שיניי וקומץ אגרופים בניסיון נואש להירגע. לבסוף הוא התיישב מולי, כאשר יד אחת מאחורי גבו ואין הוא מאפשר לי לראות במה היא אוחזת.
הוא הביט בי במבט חודרני למספר דקות, מותיר בי רצון עז לגלות מה עובר בראשו באותם רגעים.
"אני יודע שעד עכשיו לא הייתי מארח טוב, אתה אפילו לא יודע מדוע אתה פה, תקן אותי אם אני טועה" הוא אמר בנונשלנטיות ונקש עם אצבעות ידו הגלויה על השולחן.
הנדתי את ראשי לשלילה, "אתה לא טועה" זה היה כל מה שהצלחתי לסנן באותה סיטואציה.
"מה אתה אומר... על משחק? זה יהיה מהנה לשנינו, וכל פעם שתעבור שלב אספר לך רמז לגבי הסיבה שבגללה אתה נמצא פה, ואם לא תצליח..." גיחוך עליז נפלט מפיו, "אם לא תצליח, תגלה לבד. בכל מקרה, ברגע שתגלה למה אתה פה, אני ארשה לך לצאת מהבית ובכך המשחק יגמר."
"איזה משחק?" אף על פי שהייתי נואש לברוח , רציתי לדעת לפחות למה אני מכניס את עצמי.
"אתה בהחלט לא טיפש..." הוא אמר בהתרשמות.
"ענה לי" הגברתי מעט את קולי.
"מישהו פה נהיה אמיץ" הוא אמר בשעשוע וחשף את ידו השנייה, שלחוסר מזלי אחזה בסכין המוכרת, והיא אפילו לא נשטפה מאז פגישתינו הקודמת.
נשימתי נעתקה בחלחלה, והוא רק חשף את שיניו בחיוך מבחיל.
"כל שלב יהיה שונה, והשיעור שלנו נועד רק כדי להציג לך את זה ולהתחיל את המשחק שלנו."
הוא שיחק עם הסכין בלי להניד עפעף, ולבסוף נעץ אותה בשולחן בנינו.
"בשלב הראשון כל מה שאתה צריך לעשות זה להניח את היד על השולחן ולהתחמק מהסכין שלי בלי שהיד תפסיק לגעת בשולחן, כלומר, אם תרים אותה- נתחיל את השלב מחדש. תתחמק שלוש פעמים ונעבור לשלב הבא."
הנהנתי בשתיקה, עדיף היה פשוט לדקור אותי בלב ולסיים עם זה. הנחתי את ידי במרכז השולחן, והוא מיקם את הסכין מעל ידי, מספר מטרים מעל. רציתי כלכך לעצום את עיני ולדמיין שזה לא קורה בכלל, אבל אם זה יקרה, סביר להניח שידי תחורר ואני לא מעוניין בזה.
תחילה, הוא הזיז את ידו באיטיות, ותזוזה קטנה של ידי הספיקה כדי להמנע מהסכין שננעצה בשולחן. הוא הרים את הסכין מחדש, והפעם הוא חצה את האוויר בעזרתה במהירות גבוהה יותר והותיר חריץ צר שניקב דרך השולחן. הסכין פספסה במעט את אגודלי, והרגשתי כיצד ידיי רועדות בשיגעון. הוא הרים את הסכין פעם נוספת ונעץ אותה בשולחן בכזו מהירות, שלקחו לי מספר שניות על מנת להבין שהסכין נעוצה בידי. צרחתי בייסורים וניסיתי להרים את ידי, אבל הסכין ריתקה אותה לשולחן.
הוא הביט בי בנחת ולבסוף פצה את פיו, "רק הרגע הבנתי עד כמה אני מארח נוראי, אפילו לא סיפרתי לך את מה השם שלי! אני אדוארד, או בפשטות- אדי. מה השם שלך?"
הבטתי בידי, שנהפכה כבר לאדומה כליל ולא השמעתי ציוץ. הוא תפס בסנטרי והביט בי במבט נעלב.
"זה מאוד לא מנומס להתעלם משאלות של אנשים" הוא נהם וסובב מעט את הסכין על צירה.
צרחתי בכאב ותפסתי את ידו. "סמואל! זה השם שלי!" צרחתי בזמן שמסך דמעות טשטש את ראייתי.
"טוב ויפה" הוא גיחך ושלף את הסכין. "תזכור, אם אתה מרים את ידך, אתה פסול."
נשכתי את שפתי והנהנתי. הוא מיקם את הסכין כמה מטרים מעל היד שלי בשנית ונעץ אותה בדיוק ברווח בין אגודלי לשאר האצבעות.
רעדתי. רעדתי מפחד, מכעס, סלידה, הקלה, כלכך הרבה רגשות מעורבים.
"אני חייב לך רמז, לא? ובכן, סאם, אנחנו קרובים הרבה יותר ממה שאתה יכול לדמיין."
משום מה הכינוי סאם היה מוכר לי, למרות שלא הכרתי אף אדם שקראו לו כך.
אדוארד, או יותר נכון אדי פיהק לפתע. "בחיי, זה הספיק לי. נתראה." הוא קם מהחדר ונכנס לחדר נוסף שדלתו הייתה בתוך המסדרון. משום מה לא שמתי לב לקיומו, ולפי קרקוש המנעול, ידעתי שהחדר היה נעול עוד מלפני שנכנס, ועכשיו הוא ננעל מחדש.
נותרתי דומם במטבח, והדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו זה על רצוני העז לגלות מה אותו החדר מסתיר מפני, אפילו שהמשחק עדיין לא נגמר.
YOU ARE READING
PSYCHO
Horrorהסיפור הראשון שלי...~ אני לא יכולה לספר הרבה, אבל אדם מסויים מתעורר במקום זר, ומשם... זה נהיה נחמד ;). אני באמת אשמח אם תמליצו על זה לאנשים, השקעתי על זה הרבה מחשבה, וביקורת תתקבל בשמחה. אזהרה- מכיל קטעי אלימות באופן כרוני, ראו הוזהרתם.
