השעון המעורר צלצל, ואני חשבתי על כמה זה מצחיק שבכלל לא ישנתי הלילה, חזרתי בארבע ולא הצלחתי להירדם.
כיביתי את השעון והחלטתי לא ללכת היום לבית ספר, עצמתי עיניים וקיבלתי שיחה משיר, ״הלו?״ אמרתי, ״איך היה?״ היא שאלה וגיחכתי. ״לא היה כלום,״ אמרתי והיא צחקקה, ״זה כזה ברור, הוא החזיר אותך הביתה פשוט?״ נאנחתי והסברתי לה כל מה שקרה אתמול בלילה. אני אוהבת ששיר מקשיבה לכל הסיפורים ולא זורקת הערות, לא כמו תהל ורותם שיש להן מה להגיד על כל דבר.
שיר היא חברה שלי שהכרתי באינטרנט, נפגשנו רק פעמים בודדות אבל אנחנו מדברות הרבה ואני מחשיבה אותה כאחת החברות הכי טובות שלי, היא אשת הסודות שלי. אם היא לא הייתה גרה רחוק מדי היא בהחלט הייתה החברה הכי טובה שלי.
״את כועסת עליו עכשיו?״ היא שאלה אותי, ציקצקתי בלשוני. ״ממש לא, אני כועסת על עצמי בעיקר.״ אמרתי, ״למה את כועסת על עצמך? חשבתי שזה מה שאת רוצה, לא שכבתם והוא בכל זאת עזב אותך ואת לא תשמעי ממנו יותר.״ היא אמרה והמהמתי,
״אני לא בטוחה שרציתי שהוא יעזוב שיר,״ הודיתי בפניה, והיא גיחכה. ״אז סתם עשית סלט לעצמך, תאכלי אותו עכשיו״ היא אמרה ונאנחתי. ״שמעי... אם לא רצית שהוא יעזוב אז כנראה שאת דלוקה עליו.״ היא אמרה, לא חשבתי על זה ככה, ״אני לא דלוקה עליו״ אני לא. אני לא רוצה אותו, או שכן? אני רוצה אותו?
לא, פשוט לא. ״השיעור שלי תכף מתחיל, אז נדבר?״ היא שאלה והמהמתי, ״ביי״ מלמלתי וניתקתי. מה אני עושה עכשיו, אני דלוקה על אדם? לא... הוא סתם חמוד אבל אני לא דלוקה עליו. או שכן? כוסעאמק.
אני צריכה לבקש ממנו סליחה על מה שעשיתי, זה לא היה לעניין. אני אלך אליו לבית? אני לא יודעת איפה הוא גר. אני לא זוכרת איך מגיעים אליו. התקשרתי לטל, אולי הוא יודע את הכתובת. ״הלו?״ הוא ענה, אחרי כמה דקות של שיחה הוא נתן לי את הכתובת שלו.
אני אלך עוד מעט, עוד מוקדם בבוקר.
הוא ישן עכשיו?
הוא חושב עליי?
מה נסגר איתי ועם המחשבות שלי?
״לא הלכת לבית הספר?״ אמא שלי נכנסה לחדר שלי, לבושה בטייץ ובחולצה רגילה. כרכה מסביבה סינר, כנראה היא הולכת לעבודה. ״לא, אני לא מרגישה טוב.״ שיקרתי והיא המהמה, ״חזרת אתמול מאוחר מהרגיל,״ היא אמרה, האישה הזו כמו סטוקרית שלי. איך היא יודעת הכל?
״הייתה הרבה עבודה.״ שיקרתי, שוב. לא אספר לה שהייתי אצל משפחת נורת׳. ״אוקיי, אני יוצאת לעבודה, תשמרי על אבא שלך הוא ישן״ היא אמרה והנהנתי.
אבא שלי חולה בסרטן כבר שלוש שנים, המחלה הפתיעה אותנו ובאה בבום.
מאז הוא רק ישן, מעשן גראס רפואי כדי שלא יכאב לו והולך לבית החולים. אני יודעת שלא נשאר לו הרבה זמן לחיות אבל אמא שלי מתקשה להודות בזה.
אני אוהבת את אבא שלי יותר מאת החיים שלי, הוא חשוב לי נורא, יהיה לי קשה לאבד אותו.
מאז.. אמא שלי התחרפנה, היא התחילה לעבוד בתור חשפנית כדי לממן לו את הטיפולים.
מבלי ששמתי לב השעה אחת בצהריים, והזמנתי מונית לרחוב של אדם.
יכניסו אותי בכלל? כוסעאמק. כמה מחשבות.
המונית הגיעה לאותו הרחוב, שילמתי לנהג ויצאתי, פעם קודמת כשנכנסתי לבית של אדם השומרים פשוט הכניסו אותנו, אבל הפעם הם עשו עליי בדיקה, כנראה לבדוק שאני לא חמושה או משהו.
״עזבו את הילדה, אתם לא רואים שהיא בסך הכל נערה?״ אישה יפייפיה בערך בשנות ה40 לחייה עברה, ״גברת לורן, זו פקודה של אדון נורת׳.״ אחד השומרים אמר ועמד זקוף.
זו אמא של אדם? ״מה השם שלך?״ היא שאלה אותי והתעלמה מהשומרים. ״רומי״ צייצתי, מפחיד אותי להיות במעמד כזה. ''את חברה של אמילי?'' היא שאלה, ציקצקתי בלשוני, ״באתי כדי לראות את אדם..״ מלמלתי, ״הוא צריך לחזור תכף, בואי תחכי לו.״ אמרה הגברת וחייכתי אליה. היא נחמדה יותר ממה שחשבתי.
״מה השם משפחה שלך?״ היא שאלה אותי, ״רוטשטיין״ אמרתי, ״את הבת של נועה רוטשטיין?״ היא שאלה, איך היא מכירה את אמא שלי? הנהנתי, ״איך את מכירה את אמא שלי?״ שאלתי את מחשבותיי, ״אם תרצה היא תספר לך.״ היא חייכה אליי, חייכתי חזרה.
אני לא מאמינה שאני יושבת פה עם לורן נורת׳, ״פעם הבאה אני אתן לך לנסוע במשאית״ קול עמוק של גבר נשמע, ״אתה תמיד אומר את זה ובסוף מתנהג כמו ילד קטן.״ קול אחר נשמע, זה הקול של אדם.
״הוא הגיע,״ לורן אמרה לי, הלב שלי דפק. ״אדם, יש לך אורחת״ לורן צעקה ואדם נכנס למטבח והשתהה כמה שניות. ״מה את רוצה?״ הוא שאל אותי ולורן נאנחה. עם כמה שהמעמד של המשפחה הזו גבוה אני לא אשפיל את עצמי פה, ״אל תדבר אליי ככה, אני לא אחת מהחברות שלך״ אמרתי.
אני יודעת שבאתי להתנצל אבל.. אני שונאת אותו!
לורן צחקקה ואחריה דניאל, את הפרצוף של דניאל נורת׳ אני מזהה, הוא מופיע כמעט בכל פרסומת בעיר.
״זה מצחיק אתכם?״ אדם שאל אותם, ״כן״ שניהם מלמלו, ״אנחנו נשאיר אתכם לבד״ לורן אמרה ועלתה למעלה ואחריה דניאל.
״מה את רוצה?״ הוא שאל שוב וגלגלתי עיניי, ״תפסיק להיות כזה רע, השמש לא זורחת לך מהתחת״ אמרתי לו ושילבתי ידיי, הוא גיחך, ״אתמול השפלת אותי יפה מאוד והיום את חוזרת כדי להשפיל אותו שוב? מה הקטע שלך?״ הוא שאל ובלעתי רוק. ״זה לא היה בכוונה״ אמרתי והשפלתי מבט, אם היו עושים לי את זה גם אני הייתי כועסת.
״את רצית שאתרחק ממך לא? אז למה את חוזרת?״ הוא שאל, ״זה מצחיק שאני מכיר אותך כולה כמה ימים והצלחת לפגוע כאילו אני מכיר אותך כמה שנים״ הוא אמר, ״אני מצטערת, לא התכוונתי״ אמרתי והסתכלתי עליו.
הרגשתי איך הגרון שלי נחנק, הרצון לצעוק גבר עליי. ״אני חשבתי שאני רוצה אותך רחוק אבל טעיתי, אני באמת מצטערת״ אמרתי את אשר על ליבי והוא הסתכל עליי, ״זה מאוחר מדי, עשית מה שעשית,״ הוא אמר ואז עלה למעלה, ״תסגרי את הדלת כשאת יוצאת״ הוא צעק לי מלמעלה, וואו, בחיים לא פתחתי ככה את הלב למישהו, לא האמנתי שבפעם הראשונה שאפתח את הלב הוא ישפיל אותי בצורה כזו.
יצאתי, אני לא מתכוונת להישאר פה. הזמנתי שוב מונית והתיישבתי על המדרכה. מחכה שהיא תגיע.
הגיע הזמן לשכוח ממנו. זה בסדר, אנחנו בקושי מכירים נכון?
YOU ARE READING
העיירה מדיסון 2
Подростковая литератураהבן של דניאל נורת', הוא לוחם בצבא, הוא מחזיק את השם הגדול של המשפחה שלו על הכתפיים שלו ומנסה לשמר אותו בכבוד. הוא עושה זאת בצורה מדהימה, עד שמגיעה רומי ומבלבלת לו את כל החושים.
