אהבה רק תרחיק בינינו, לארי סטיילינסון

פרק 1

פרק 1

קמתי בבוקר, מולי שכב הארי, הוא כלכך יפה.. העיניים הירוקות שלו... התלתלים שמלטפים את צווארי... הלוואי שיכולתי להשאר כך לנצח, נישקתי את אפו הקטנטן.

פתאום נשמעה דפיקה בדלת, "בנים! בנים! קומו, יש לכם עשרים דקות להתארגן, ורדו לכיוון האוטובוס"

זאת הייתה שיליין, אחת ממנהלות מודסט.. עניתי לה בקצרה והערתי את הארי, מנער אותו קלות ומצחקק.

הארי עשה את עצמו נוחר, צחקתי, הוא העיף עליי כרית.. החזרתי לו ונסחפנו למלחמת כריות ענקית במשך חצי שעה עד ששיליין התקשרה שוב וצעקה עלינו שיש לנו פגישה איתם, שנאתי אותם

הם מנעו ממני להיות עם אהבת חיי, רק כי להיות הומו זה לא מקובל.

ירדנו לאוטובוס, ונסענו כל הדרך למשרדים של מודסט, שנינו מוטרדים בעוד זאין נייל וליאם מצחקקים מאחורה.

הארי הסתובב בפתאומיות, הסתכל לי בעיניים, ואמר "אני לא רוצה לאבד אותך" אמרתי לו שאני לא אתן לו לאבד אותי בחיים. הוא הניח עליי את ראשו בזמן שבכיתי בלי שישים לב... שנאתי לבכות לידו, תמיד שאני בוכה לידו אני מרגיש כל כך רע.

הגעענו למשרדים, ירדנו מהאוטובוס ונכנסנו למשרד, מזכירה בלונדינית פנתה אלינו ״וואן דיירקשן? אתם מוזמנים לפגישה בחדר 7״ נכנסנו בשקט, מתח רב היה באוויר, רק המנהל השטני הזה ישב וצחקק עם העוזרת שלו.

הוא התיישב והתחיל לדבר ״בנים? הפגישה הזו נועדה בעיקר לשני הבנים שלנו, הארי? לואי?" הנהנו בשקט והקשבנו.

"יש לי בשורות רעות... וגם בשורות טובות!! במה להתחיל?״

כמובן שהוא התחיל עם הטובה, הוא תמיד נותן לנו להרגיש טוב ואז לתת לנו כאפה בפרצוף, אבל הבשורה ה"טובה" הזו, לא הייתה ממש טובה.

"אז, אף אחד לא יצטרך לדעת שאתם הומואים!״ חייך קלות, יכולתי להרגיש את הארי זועם ומתכוון להעיף עליו משהו, הוא שנא את המילה 'הומו', כולם מתייחסים אליה כאילו היא קללה, אבל מה רע בלאהוב גבר? גם אני מצאתי אהבה אמיתית בדיוק כמו שגבר מוצא אהבה אמיתית באישה.

״והחדשות הרעות... המ כן, אתם תצטרכו להתרחק ב5 מטרים אחד מהשני,לא להסתכל אחד על השני, לא לנשום אחד לכיוון השני, לא ללכת בכיוון זה של זה, ולא לדבר אחד עם השני"

הארי קם בפתאומיות, כועס יותר מאי פעם, הוא קילל אותו כמה קללות גסות, צעק טיפה, זרק את העציץ של המנהל על הרצפה, ויצא מהחדר.

כבר למדתי שכשהארי כועס, אסור להתקרב אליו, למרות שכל כך רציתי לחבק אותו ולהגיד לו שאני איתו.

יצאתי אחריו, הוא נרגע טיפה, חיבקתי אותו חזק ואמרתי לו שהכל בסדר, שנעבור את זה ביחד.

הוא דחף אותי, וקרס על ברכיו, ירדתי כדי לחבק אותו שוב, אבל הוא רק הרחיק אותי, לא וויתרתי, הסתכלתי לו בעיניים וחיבקתי אותו, הוא לא התנגד, שנייה אחרי זה הוא נתן אגרופים בחזה שלי, משך בחולצתי ואמר שהוא רוצה לחיות את חייו לידי, שהוא לא יכול בלעדיי, נישקתי אותו ואמרתי לו שהכל יהיה בסדר ונעבור את זה ביחד.

הנסיעה בחזרה הייתה שקטה, אבל גם רועשת...