אהבה רק תרחיק בינינו, לארי סטיילינסון

פרק 2

הגענו לבית המלון, והתחלנו לארוז את הכל, החלטנו שאנחנו לא רוצים להשאר שם לא משנה מה הם יגידו.

"אני לא מבין למה צריך כל פעם להקשיב להם ולהיות הכלבות המזדיינות שלהם!" הארי צעק. "אתה יודע שבלעדיהם היינו כלום, ואם נעשה משהו לא בסדר, שנינו מחוץ ללהקה והם עוד יקנסו אותנו על כמה מיליונים" עניתי לו בשקט כדי שיירגע.

"אבל אתה לא מבין שאנחנו הלהקה?! בלעדינו המעריצות לא ירצו להמשיך לשמוע את וואן דיירקשן! הם לא ירצו להקה רק של זאיו נייל וליאם!". "אז מה אתה מציע?״ שאלתי, ״אני רק אומר ששווה לבדוק אפשרויות... אם נוכל לעשות משהו, בלי שיעבור את החוקים שלהם" הוא אמר בחיוך ערמומי.

20:00, הגיעה שעת ההופעה הראשונה שלנו לטור WWA, ולנו, הייתה כבר תוכנית בראש.

התחיל השיר מידנייט ממוריז, ולאט לאט התקרבנו אחד לשני.

לא היה שום דבר בחוזה החדש שמוקדש לי ולהארי איסור על דיבור בזמן ההופעה 'כשאף אחד לא שומע', להגיד את האמת, דיברנו עם מעריצה לפני זה וסגרנו איתה את כל הפרטים.

״לואי אני אוהב אותך, אתה תקבל ממני הלילה״ הוא 'לחש' לתוך המיקרופון תוך כדי המוסיקה, ליד האוזן שלי, כאילו דיברנו לנו בשקט ולא שמנו לב למיקרופון.

״אני מחכה לזה״ החזרתי לו באותה הדרך.

יום למחרת שיליין באה אלינו הביתה, דפקה בדלת בחוסר נימוס. הערתי את הארי ואמרתי "האזה בייב קום, היום הגדול הגיע".

קמתי ופתחתי את הדלת, שיליין קיללה אותנו, "הומואים מטומטמים! אתם יודעים מה עשיתם?!" שיחקתי את עצמי תמים ואמרתי "לא, מה קרה?" שאלתי כאילו אני לא יודע. "בעשר, במשרדים שלנו. חדר 7״ היא ענתה בקרירות ויצאה מהבית המשותף שלי ושל הארי כבר 3 שנים.

הארי יצא מהחדר לכיווני, לבוש רק בבוקסר חמוד שאהבתי שהוא לובש, ושיחק בבלורית שלו.

"לו מי זה היה?"

"שיליין, היא קבעה לנו פגישה בעשר, רק לי ולך, בלי שאר הבנים... כנראה על אתמול" אמרתי לו, מפחד ממה שיקרה היום בעשר.

"האזה מה אתה רוצה לארוחת בוקר?" שאלתי אותו למרות שידעתי את התשובה, פנקייקים עם סירופ שוקולד, וקצפת. הכנתי אותם כבר לפני זה.

"הממ פנקייקים עם שוקולד וקצפת, צריך עזרה בייב?" הוא שאל עם חיוך מתוק על פניו.

"לא האזה, זה כבר מוכן..." יצאתי מן המטבח עם צלחת מלאה בפנקייקים בדיוק כמו שהוא אוהב,

הוא הרים אותי והודה לי, אמר שאני מתוק וחמוד ואני הדבר הכי טוב שקרה לו... הסמקתי בשקט, הוא נישק את אפי וישב לאכול.

בדרך כלל אני לא אוכל ארוחות בוקר, לא מאמין בהם.

ישבתי לידו, הוא שאל אותי אם אני רעב, אמרתי לו שלא וצחקתי, כי היה לו קצת שוקולד ליד הסנטר.

"מה מה קרה למה אתה צוחק?"

"יש לך שוקולד על הסנטר"

"איפה?"

הצבעתי לו על המקום, הוא מרח עליי שוקולד וצחקק, "כאן יש לי לואי? נחש מה, גם לך"

שנינו צחקנו ועשינו מלחמת שוקולד, אנחנו אוהבים לעשות כאלה דברים שטותיים.

הוא הפיל אותי על הרצפה ועשיתי כאילו כואבת לי הרגל, הוא נבהל ודאג, הפלתי אותו עליי וצחקנו קצת.

הוא הבנאדם הכי מקסים שאי פעם הכרתי, כן, זו אהבת חיי.

אחרי כמה זמן של מלחמת שוקולד, שמתי לב למשהו

"הארי מה השעה?!"

"הממ עשר וחצי"

"מה?!"

"עשר וחצי... אוי לואי תתלבש אני מתניע את האוטו!"

"אתה בפיג'מה הארי!"

"כן בוא נתלבש!"

יצאנו מהבית בעשר ארבעים ושש, הגענו למשרק רק באחד עשרה ועשרה, המזכירה הבלונדינית הזכירה לנו באיזה חדר זה, ורצנו לשם. המנהל חיכה כועס במיוחד.