סאם
הנסיעה נמשכה נצח. אף אחד לא דיבר, כי ברגע שמישהו יפתח את פיו כל הדמעות שאנו מנסים לשמור בשקט יתפרצו בסערה החוצה. אחרי שאחי הלך לעולמו, נשארנו רק אני אימי ואבי. עכשיו שאני עוברת לקולג' ישארו רק אימי ואבי.
את לא נוטשת אותם. את הולכת למטרת למידה. אתם תיפגשו בחגים. הכל בסדר. הם יסתדרו.
החניון מחוץ לקולג' קריסטל היה גדול אך מלא, אבי מצא חנייה בקצה ליד אזור הכניסה למבנה השני. יצאתי מהאוטו, "אז אני מניחה שזהוא זה," שברתי את השתיקה. אימי ניסתה לשמור על כל הכוח בזמן שענתה אך אחרי המילה הראשונה נשברה ופרצה בדמעות, "אוי חמודה שלי, את כל כך גדולה, אני כל כך גאה בך!" אמרה בדמעות אושר ועצב מעורבבות. אבא התקשה לענות אז פשוט חיבק אותי, חיבק אותי בחוזקה כל כך שהתחלתי להשתעל, "סליחה," הוא מילמל. נישקתי את מצחו ואת לחי אימי. "תשמרי על עצמך, יש המון בחורים רעים והמון בחורות שינסו להשמיד אותך. את חזקה, את ווינסטון! ואני אוהב אותך המון וכך גם אימך." אבי אמר בקול רישמי ביותר. אימי הנהנה לאישור דבריו של אבי. "אבא, אל תדאג זה קולג'. אנשים בוגרים יותר, מה שקרה בתיכון לא יקרה שוב. אני אהיה בסדר." התחבקנו חיבוק קבוצתי אחרון, אך לא האחרון ביותר. נופפתי לשלום והתקדמתי לכיוון הכניסה הראשית.
שעה וארבעים ושתיים דקות סמנתה. זה הכל. ניו ג'רזי לא רחוקה מניו יורק עדי כדי כך.
ניסיתי לעודד את עצמי, עוד כמה חודשים חג המולד, אני אעלה על הרכבת הראשונה לניו יורק. אימי ואבי חזקים.
המבנה ענקי כל כך, יותר משציפיתי. השטח מלא בילדים; מעודדות עם בלונד מחומצן ומדי מיני, שחקני פוטבול עם שרירי אלוהים־אפשר־לגעת?, חבורת בנות ובנים עם איפור שחור כבד, זוג מתמזמז על אחד הקירות, זוג הולך ומחזיק ידיים, ילדות אנורקסיות, חבורת בנים עם חולצות "הפלאש" וקומיקסים ביד ובקיצור, המסדרון כניסה מפוצץ.
לקחתי נשימה ארוכה והתקדמתי "זה לא התיכון," מלמלתי שוב לעצמי.
תחילת ההליכה הייתה המפחידה ביותר אך הלכה בסדר, ההמשך היו ליד שחקני הפוטבול, הם נעצו מבטים בשדיי, כמובן. אחד מהשחקנים צבט את התחת שלי. המשכתי ללכת, לא זמן להתעמת. ואז הדרך הייתה שקטה וארוכה. למען האמת לא ידעתי לאן הלכתי... רק המשכתי ישר.
"היי, חדשה?" שמעתי מאחורי. הסתובבתי וראיתי את אחת המעודדות ושני מעודדות נלוות אלייה. אוי שיט. "כן," לחשתי. "זה בסדר מהממת! אני לא נושכת!" זהו, שבנות כמוהה רק נושכות. "כן," אמרתי שוב רק יותר בקול. היא דפקה אליי מבט מאיים אך מתחנף. גופי החל לרעוד מהשתיקה המתמשכת. "במה הסתבכתי?" אמרתי. טעות. טעות טעות טעות. זה היה נשמע הרבה יותר זורם בראש שלי! לא מתחצף ולא לועג, אתם יודעים, בדיחה. פאקינג שיט.
"או, מי, גד. אוקיי. צודקת. את, "מהממת" רק הגעת, ובואי אני אעשה לך סדר... אני מלכת הקמפוס, והקולג' הזה. כל הבנים פה מיררים עליי, יא? עכשיו המטומטם הזה שצבט לך את התחת? חבר שלי. וכמו שראיתי שהתעלמת מסמן דבר אחד, משחקת קשה להשגה? וול, סטופ. כי מאמי, הוא שלי. אל תרגישי מוקסמת מזה שהוא עשה את זה, הוא עושה את לכל אחת. אז אם לא תתרחקי, דברים יקרו זה מובן?" הנהנתי בלחץ. היא התחילה להתקדם לכיווני, ואני נשבעת שלא הצלחתי להוריד את המבט מעייניה לשנייה. כל כך גבוה וחזקה ומאיימת. ומשום מקום מסטיק הודבק לשערי ומכנסי הורד מטה, תמונה צולמה במהרה. הרמתי מהר את מכנסיי. היא סובבה את הטלפון,
"עוד טעות אחת התמונה הזאת תופץ לכל הקולג' הזה." היא הסתובבה והתחילה ללכת, שני הנלוות מאחוריה. היא נעלמה בין הילדים. אף אחד לא ראה, אבל בשניות כל אחד יכול לראות.
הדמעות בעייני כבר לא החזיקו מעמד ופרצו החוצה. רצתי במבט מושפל מעטה ועיניים חצי סגורות לשירותים הקרובים. נכנסתי לתא ובכיתי את חיי.
זה לא יהיה כמו בתיכון. זה לא התיכון. הכל בסדר. זה לא התיכון. זה לא התיכון. זה לא התי-
אוח! על מי אני עובדת זה בדיוק כמו בתיכון!
שלום לכן קוראות חדשות.
לצערי, הסיפור של סאם ולוקאס בוטל.
אולי, בעתיד הרחוק, אחליט לקחת את הפרקים הקיימים ואלו שלא העלתי ולשפר, לתקן, ולעלות שוב.
כרגע, קיימים סיפורים אחרים שלי שאני כותבת עבורכם.
מקווה שתסלחו לי, ותהנו משאר סיפוריי.
אוהבת, אמילי.
YOU ARE READING
The Smoke || Hebrew
Romance"ממני את לא תתחמקי נסיכה, שמעת?" הוא לחש לאוזני וגרם לי צמרמורת. ידו עדיין מצמידות אותי לקיר בחוזקה ולא נותנות לי לסגת, אני רוצה לצרוח כל כך חזק אך אני יודעת שזה יהיה חסר תועלת. הוא לא יפגע בך. הוא לא מסוגל. מה קורה שטעות קטנה בין שירותי הבנים לשירו...
