"אוסטין!" קולה של אימי נשמע.
"ממ.." מלמלתי והתהפכתי במיטה.
"קום, כבר מאוחר!" היא המשיכה.
"עוד דקה!" צעקתי בחזרה, מתהפך במיטה.
"הכנתי פנקייקים, אם לא תרד עכשין אתה לא תספיק לאכול לפני שג'רמי יבוא!"
פנקייקים? היא יודעת איך לשכנע אותי.
נאנחתי וקמתי מהמיטה, הולך לשירותים.
צחצחתי שיניים, מסתכל על עצמי במראה, מורגל למצבו של שיערי הפרוע. העברתי בו אצבעות כדי לנסות לסדר אותו קצת וכשלא נראה שזה מזיז לו נכנעתי וחזרתי לחדר להתלבש.
ירדתי למטה ונשקתי לאימי "בוקר טוב אמא." אמרתי לה.
"בוקר טוב חומד." היא החזירה.
התיישבתי ליד השולחן והתחלתי לאכול, לא שוכח למלא את הפנקייק בכמויות של סירופ.
"יש חדש בבית הספר?" נענעתי בראשי לשלילה בעודי ממשיך לאכול.
לפתע נשמעה צפירת מכונית שהפרה את הדממה. דחסתי לפי את שאריות הפנקייק, לקחתי את התיק ורצתי החוצה.
בחוץ חיכתה לי מכונית לבנה, בשנייה שהתיישבתי במושב הנוסע, ג'רמי התניע, לא מחכה שאחגור או אפילו אאחל לו בוקר טוב.
"בוקר טוב." אמרתי, מסתכל על ג'רמי.
הוא רק נאנח והמשיך להסתכל על הכביש, לא מעיף לעברי אפילו מבט חטוף.
"היי נו, אתה מכיר אותי ג'רמי. אני לא אדם של בוקר..." אמרתי.
"הו, לצערי אני בהחלט מכיר." השיב.
"אתה יכול להמשיך להעמיד פנים, אבל שנינו יודעים שאתה לא יכול לכעוס עליי." אמרתי בהחלטיות.
הוא רק גילגל עיניים והמשיך בשלו.
"טוב נו, צהריים בקפיטריה עליי." נכנעתי, רואה את זוויות פיו מתעגלות לחיוך מרוצה.
"אתה משחד אותי?" הוא הרים גבה
"אולי." עניתי, יודע שאת הבלונדיני קונים אותו רק באוכל.
"אז אני אסלח לך, אבל רק הפעם." הוא אמר בטון מאיים והסתכל עליי.
הסתכלתי עליו בחזרה ושנינו התחלנו לצחוק.
"תודה שהאמנת בהתחלה." הוא אמר כשהפסקנו לצחוק.
"אפילו לא לשנייה!" הכרזתי.
"שיט." אמר והוצאתי לו לשון.
"תגיד, היום פרופסור לאונרד מחלק את המבחנים במתמטיקה נכון?" ג'רמי שאל.
"כן,למה?" שאלתי.
"כי ההורים שלי הודיעו לי שאם אני לא אעלה את הציונים, הם ייקחו לי את המכונית." הוא נאנח.
