Behind the walls

1

"אז, ספר לי מה אתה עושה כאן."
אני יוצא מהאופוריה שהייתי תקוע בה עד עכשיו, המבט שלי משתקע על האישה שיושבת מולי- השיער הבלונדיני בעל השורשים החומים אסוף לפקעת הדוקה ואני די בטוח שהיא מושכת לה לפחות כמה חלקים מהמוח אם לא את כולו, רגל אחת שלה מונחת על השנייה והיא נראית כאילו היא הייתה יכולה להיות הרבה יותר מאשר לשבת כאן ולנסות להוציא ממני מידע במסווה שלאשת מקצוע.
לפני שאני עונה, אני מעביר את מבטי בחדר הקטן ושם לב שהמשרד צבוע בצבעים של לבן וירוק; כנראה שהצביעה שלו הושפעה מהאמירה שירוק זה צבע מרגיע- רק חבל שהסטטסטיקה לא החשיבה אותי; לי לפחות, ירוק מזכיר חשיש, מדים של חיילים וקיא- הדברים האחרים שתמצאו ברשימה של דברים שאמורים להרגיע, אם היו שואלים אותי.
ליד הכיסא מימין עומדים שני עציצים ירוקים שנראים כמו שיבוט אחד של השני ומעליהם תלויים ציטוטים שאמורים למלא אותך השראה, כמו; "רבים מאיתנו לא חיים את החלומות שלנו כי אנו חיים את הפחדים שלנו" ו "אדם שאף פעם לא עשה טעות, אף פעם לא ניסה דבר חדש"- דבר שאני מניח שדי אירוני למצוא במשרד של פסיכולוגית קלינית שמתמלא בכל יום באנשים שעושים טעויות ונשלחים אליה כסוג של עונש חינוכי- בעיקר על ידי אנשים אחרים שמקווים שאלו שנשלחו לשם יצאו ממנו מחוזקים או בני אדם טובים יותר אחרי מפגש בודד של ארבעים וחמש דקות.
"סך הכל היה לי יום כיף עם אנשים ממחלקת ההגירה," אני עונה לבסוף, לא שם תשומת לב מיותרת לעיניי שממשיכות לשוטט בחדר ולאצבעותיי אשר מתופפות באופן כמעט בלתי נשלט על ידיות הכיסא.

לא מעט אנשים היו אומרים לי שזה לא מנומס להיכנס למקום שמקושר בצורה כזאת או אחרת לממשלה ולתופף בחוסר תשומת לב על כיסאות, אבל כל עוד יש לי רק אוזניה אחת על האוזן... אני לא ממש יכול לשלוט בעצמי. גם האישה לא מעירה לי, אז אני אגיד תודה ואשתוק.
"אל תתחכם, לאון. בדוח שלי כתוב שהעפת פח פלסטיק על אחד השומרים, קיללת את הנציב וברחת כשקראו למאבטחים." היא לוקחת בידיה ארוכות הציפורניים ערימה כמעט לא מבוטלת של דפים, עושה כאילו היא מביטה בהם ומחזירה את מבטה אליי.

"נו? בדיוק כמו שאמרתי, יום כיף," אני מקבע את מבטי על שלה, מושך בכתפיי. "חוץ מזה, חשבתי שאת לא יודעת מה אני עושה פה."

"אני לא מבינה את החשיבה שלך; אם אתה רוצה לקבל ויזה לזמן ממושך ובאמת לעבור לחיות כאן, אתה צריך לבקש אשרה ממחלקת ההגירה בצורה יפה ונעימה, בשביל שיהיו סיכויים גדולים יותר שהם ישקלו את הבקשה שלך בחיוב. אני מקווה שאתה מודע לזה שאמריקה לא מעוניינת להתעסק עם עבריינים וההתנהגות שלך בהחלט יכולה להתפרש בעיניהם כאחת. אתה צריך להגיד תודה שבכלל נתנו לך עוד הזדמנות ולא שלחו אותך למעצר או חזרה לקוריאה."
אני מגלגל את עיניי.
מטומטמת.
עוד חשבתי שאולי יוכל לצאת מזה משהו… כנראה שלא.
"ואת חושבת שלהיות בשקט יגרום להם לשקול בחיוב את הבקשה שלי?" אני כמעט ומגלגל עיניים, נשען מעט לעברה על ידיות הכיסא. "את יודעת כמה אנשים כמוני מחכים לאשרת כניסה? את יודעת על כמה אנשים משרד ההגירה שם זין אחד גדול? כולם שקטים, זה לא הפיתרון."
"גם לפרוץ למשרד ההגירה בלי שקבעת תור מראש ולתת אגרוף למזכירה זה לא הפיתרון." מבטה ננעץ משלי מבעד למשקפיים, הרגליים שלה מחליפות- שמאל על ימין, כבר לא ימין על שמאל.
זה.. לא עובד עליי. בערך.
"אבל זה הכי קרוב לפיתרון האמיתי, שזה… לא יודע, לעשות משהו?" אני נשען חזרה על משען הכיסא כשאני מבחין שאין לתנוחה שלי שום השפעה שציפיתי שתהיה, האוזנייה שהייתה תחובה באוזניי נשמטת לאיטה ופוגעת בקרקע.
שיט! איזה באסה, יכולתי להתעלם עוד קצת מכל הבולשיט שהיא מוציאה מהפה.
היא נאנחת כתגובה, מורידה את המשקפיים מעיניה ומניחה את המסמכים בצד, נשענת על ברכיה כמו שאני נשענתי קודם לכן; חלק בי שמח שלא נשארתי באותה הפוזיציה, כי אז הייתי מאוד קרוב אליה פיזית וזה יכל להיות סיטואציה מאוד, מאוד מביכה.
"אפשר לעשות כל מיני דברים מלבד זה. הפגנות, עצומות…"
"שלאף אחד לא אכפת מהם וגם מי שרוצה לבוא או לעשות משהו, מפחד להתחיל משהו שכזה מכיוון שיגלו אותם וישלחו אותם חזרה לחור ממנו באו. את גם חושבת לפעמים מעבר למסגרת התפקיד שלך? כאילו, את יודעת, גם על האנשים?"
החדר מתמלא בשקט. אני מצליח להתגאות בעצמי על התשובה החכמה והשנונה שיצאה לי מפה שגרמה אפילו לגברת הפסיכולוגית הנכבדת לסתום את הפה, לפחות עד שמתחיל להיטבע בי פחד שאולי היא תסגיר אותי באמת למשטרה ואז ישלחו אותי בטיסה הבאה לקוריאה ומשם יעיפו אותי בבעיטה מהגבול לצד הצפוני של המדינה.
אני ממהר לדחוק את הפחד הזה, ממשיך לנעוץ מבט מלא ביטחון בעיניים של אותה האישה.
"אז אתה באמת רוצה לעשות משהו, אה?" היא נשענת עוד יותר קדימה, החיוך שלה מתרחב.
זה תופס אותי לא מוכן, אז אני מנסה להסתיר את ההפתעה בפנים שלי. "כן, אני חושב שזה מה שהתכוונתי אליו מההתחלה. זה לא היה ברור?"
היא קמה ממקומה, לא טורחת למשוך למטה את החצאית השחורה והדיי קצרה שלה, אם מותר לי לציין, ניגשת לארון מגירות שנמצא מתחת למשפט "לא כל מי שטועה בדרך הוא אבוד", מתכופפת ומוציאה מאחת המגירות ערימה אפילו גדולה יותר של דפים.
אני מסתכל עליה במבט דיי מבולבל, מנסה להבין מה היא בדיוק מנסה להראות- אולי היא לא ממש נגדי כמו שחשבתי שהיא.
אותו המבט המבולבל עוקב אחריי ההליכה שלה עד שהיא חוזרת להתיישב מולי, מתחילה לעניין בדפים עד שהיא נעצרת על אחד.
'ג'און יין. לאון, כפי שאתה מעדיף. בן עשרים ושתיים, הגיע מסונגבונג לפני שש שנים. גר ועובד בקוריאה טאון, ו…" היא מחייכת אליי לפני שהיא חוזרת לקרוא מהדף. "בעל עסק לא חוקי לקעקועים כבר שלוש שנים."