אוכף שקט? החיים מוזרים. "אז.. את באה לפה הרבה" הוא שואל וקורץ לי. "בוא אני אגיד לך, פעם באתי לפה. לפני שאחותי נרצחה. אז רק אני רוצה שתדע שאני מתעבת אותך ואת כל אוכפי השקט ואת כל מי שבקפיטול, שמוות מבדר אותו" אני צועקת. "מגיע לך לדעת שאני שונאת אותך, כי אני אמות ולא תוכל לדעת את זה אף פעם!" אני ממשיכה לצעוק. "ואוו.. מה קרה? באתי להגיד לך משהו.. בקשר לרנדי.."
רנדי? רנדי. אוכף שקט ורנדי. אני לא מבינה. "היא למדה איתי. בבית הספר. למעשה, היינו החברים הכי טובים" הוא אומר. "אבל היא לא הספיקה לדעת שאני הייתי מאוהב בה" הוא אומר. מאוהב? מה? "בגלל זה אני אוכף שקט. להראות לה שאני חזק" הוא אומר.
אני לא יכולה שלא לצחוק בקול. "חזק?" אני שואלת בלעג. "אתה חלק מרצח של אנשים! אז כן ברור, אתה חזק!" אני מתחילה לצעוק. "תביני.." הוא אומר. "מה אני אמור להבין?" אני שואלת, ואני לא מצפה לתשובה. "אתה צריך להבין, מר אוכף שקט שאהב את אחותי, שזה לא משנה כלום. אם אתה תהיה חלק מרצח זה לא יחזיר אותה לחיים!" אני צועקת, ואני מתחילה לבכות. "אתה צריך להבין, שזה הזמן שתלך. שאני לא רוצה לראות אותך!" אני צועקת.
הוא הולך מהמקום. "היה נעים להכיר, מייסון. אבל כדאי שתשתמשי בגרזנים, רק למקרה שתגיעי לנשק, חלשלושה" הוא אומר ויוצא.
יופי. לפחות מישהו קנה את הקטע של החלשה הבכיינית. או שבעצם לא כי הוא מכיר אותי. גרזנים, אה?! זרקתי גרזנים מגיל שלוש, בכריתת עצים. המחוז שלנו מייצר תוצרי עצים.
משם אוכף שקט אחר לוקח אותי לרכבת שתסיע אותנו לקפיטול. אני עולה לרכבת, ונמנעת משיחות עם אנשים למשך כמה שעות. אני פשוט מסתגרת בחדר שלי ברכבת וצופה בשידורים החוזרים של טקסי האסיף. אני צופה בעצמי עולה לבמה, הצגה טובה. אני נראית כמו חלשלושה אמיתית.
אני מסתובבת ברחבי החדר, ואני מוצאת צמיד כלשהו. המעורפל אני זוכרת את הצמיד הזה.. זהה לצמיד שבעבר רנדי קיבלה מידיד שלה, כנראה אוכף השקט ההוא. ואז אני מבינה את המשמעות של המיד הזה פה, בחדר הזה. ואז אני מרגישה כאב כמו של אגרוף בחזי.
