מלחמת בני האלמוות

1-כמה אפשר?

היי, אני איוון. נער רגיל בן חמש-עשרה לא משהו מיוחד כל-כך. עיניים כחולות, שיער שחור, גובה ממוצע, בערך מטר שבעים וחמש, רזה ושזוף.
מאפיין חשוב אצלי הוא שאני לא מאמין באלים ובכל הקשור אליהם, אה ואני אוהב מאוד פוטבול.
אתם בטח רגילים לעוד סיפור בדיוני וחסר משמעות, אתם תופתעו לגלות שהסיפור הזה אמיתי לגמרי.
הכל התחיל לפני שנה בערך.

****************

"ההורים שלי קונים לי את פרסי ג'קסון לכבוד השנה החדשה!" צרחה לורי.
נאנחתי, שוב הפרסי ג'קסון הזה, כמה אפשר?! חשבתי לעצמי, וגם למה שהפרה הזאת תקבל בכלל משהו? איך אפשר לאהוב אותה?
כן כן, כפי שהבנתם, אני לא ממש נושא את הילדה הזאת לליבי. המורים חולים עליה, על התנהגותה המכובדת ושלא ניתן לערער עליה בשיעורים, על כך שהיא שומרת היטב על המחברות שלה וכותבת בשלושה צבעים שונים בכתב מסודר ונקי. אך ברגע שהם מפנים אליה את גבם, היא מתנהגת כמו סמרטוט ולא מפסיקה ללעוג לשאר הכיתה.
"אם כבר מדברים על אלים, הלוואי וזאוס יקח אותך."
באמת שניסיתי להתאפק, אבל לא הצלחתי. ובכל מקרה אני לא מתחרט על זה.
כמה ילדים גיחכו,
"איז, אתה באמת רוצה להתחיל? לפחות להורים שלי יש כסף לקנות ספר," אמרה בבוז.
אני פשוט שונא שהיא קוראת לי ככה, וכן. כפי שכנראה הבנתם, להורים שלי אין הרבה כסף. אבל אני אוהב אותם ולא מכבד אותם בגלל כסף כמו החלאה הזאת.
החמצתי פנים, היא ידעה שהנקודה הזאת רגישה אצלי. אילולא צ'רלי שהניח את ידו על הכתף שלי ללא ספק הייתי קופץ עליה ועוקר את עיניה.
תמיד חשדתי שלצ'רלי יש עליה קראש למרות ההתנהגות המגעילה שלה.
הפעם התאפקתי ולא צרחתי עליו להפסיק להגן עליה בגלל שיערה הבלונד ועיניה הכחולות. מבחינתי היא תמיד תישאר מכוערת, לא מבין איך אפשר לחשוב שהיא יפה? בערך 1.60 ומנומשת ברמות, גוון עור מאוד חיוור ואם תשאלו אותי? נראית זוועה.
"איוון באמת הגיע הזמן שתקנה אותו." אמר בן, ילד מהכיתה.
"יש לי חיים," אמרתי והזעפתי פנים, התיישבתי על הכיסא וחיכיתי לשיעור.
מתמטיקה, מדעים, אנגלית, היסטוריה, שעות היום עברו לאט בצורה מדכאת וכשצלצול תום הלימודים החריש את אזניי הרגשתי הקלה עצומה. היום הסתיים מוקדם כדי שתלמידי בית הספר יספיקו לחזור לביתם בזמן לקראת חגיגת השנה החדשה.
חלפתי על פני שערי בית הספר ורצתי לעבר תחנת האוטובוס מחשש לפספס את הקו שהיה אמור להגיע לפני דקה. האוטובוס כבר חיכה שם והדלתות כמעט נסגרו עליי.
חיפשתי מקום לשבת בו, ולבסוף התיישבתי ליד אישה זקנה. הנחתי את ראשי על החלון הקר, מסטיקים היו דבוקים על המושב שקדם לי.
עוד 9 תחנות, נאנחתי.
תוך עשרים דקות בדיוק הגעתי לתחנה של הבית שלי. צלצלתי בדלת מתוך הרגל למרות שנהגתי לפתוח את הדלת בעזרת המפתח שלי מבלי שתהיה נפש בבית.
לא הספקתי להוציא את המפתח הטחוב בתיק בית הספר שלי שנשמע רעש המנעול מחליק פנימה ואימי ניצבה בפתח. אמא היא אישה יפייפיה לדעתי. למרות שכבר מלאו לה 50 שנים, נראיתה צעירה כבת 20. שיערה הג'ינג'י לא איבד את צבעו אף לא בשערה, בערך מטר 70, ירשתי ממנה את עיניי הכחולות ואת החיוך השובב.
בקיצור נחזור לסיפור שלנו:
"היי, מה קו-" לפני שסיימתי את המשפט, אמא קטעה אותי בחיבוק דֹּב. שלא תבינו לא נכון, אני שונא את ההרגל הזה, אבל היא לא הרבתה להיות בבית, ושימח אותי לראות שחזרה לכבוד השנה החדשה.
"איך היה היום איזי?" שאלה אמא בעודנו מתהלכים במסדרון.
-"משעמם כרגיל,"
במקום לצחוק, היא הסתכלה עליי בעצב מה שהזכיר לי מיד את הערות המורים בבית הספר.
מיהרתי להחליף נושא,
-"קניתי לך משהו לחג,"
היא חייכה קלושות.
-"וקיבלתי 100 במבחן האחרון."
חיוכה התרחב והיא פרצה בצחוק שמח, גם אני חייכתי, טוב לראות אותה ככה.
משם כבר רצתי לחדר שלי, אולי לא היה לנו הרבה כסף, אבל החדר שלי היה עצום! הבית עצמו גדול, הוא נקנה על ידי סבי לפני המון זמן אז הוא עלה לו גרושים.
לא ממש היה לי כוח לש''ב שהמורה לאנגלית נתנה לנו, היא המורה היחידה שלא הייתה גמישה בנושא, אפילו בחגים! זקנה מטורללת שכמותה, למרות שמשום מה חיבבה אותי.
זינקתי אל המיטה,
-"אווץ' "
הרמתי את השמיכה, במקום על מיטה חלקה וריקה, נחתתי על ספר של כ-350 עמודים,
הכותרת זהרה לאור המנורות הדלוקות,
"פרסי ג'קסון והאולימפיים- גנב הברק"
קלשון חתך את ה-ס' של פרסי,
"אתם עושים צחוק," מלמלתי.
הרמתי את הספר, מכתב נשמט ממנו,

"איוון אהוב שלנו,
לכבוד החג, החלטנו לקנות לך את הספר הפופולרי ביותר של השנה.
מקווים שתאהב!
אמא ואבא.
נב: אל תשכח להודות לחברתך לורי שהציעה את הרעיון כשבאו לקפה אמש."

שכחתי לציין שההורים שלנו מכירים לפני שנולדנו? כן, משפחת פוקס היא שכנה שלנו, ללא ספק החברים הכי טובים של הוריי.
למה אני לא חבר של לורי?
היא היוזמת, בהחלט היינו חברים, אפילו אפשר לקרוא לזה חברים הכי טובים. כשהגענו לכיתה ד' היא פשוט החליטה שאני לא מוצא חן בעיניה וירדה עלי בכיתה על בסיס קבוע. ניסיתי לדבר איתה מספר פעמים ובכל פעם צחקה עלי.
פשוט רעיון מקסים לקנות לי את הספר הזה, פחח ועוד רעיון של המגעילה הזאת, אני ממילא לא מאמין בכל השטויות האלה, אלים, מיתולוגיה, סתם אמונות לבני אדם טיפשים.
רק מתוך מחשבה על זה השלכתי את הספר לצד השני של החדר.
פרסי ג'קסון? פחח תחסכו את זה ממני.
-"איוווןןןן!" קראה אמא,
-"כן אמא?"
-"אבא חוזר עוד מעט, מצאת משהו חריג בחדר?"
בדיוק נזכרתי ששכחתי להודות לה.
-"כן, תודה אמא! כל החברים שלי קראו אותו ואמרו שהוא מטורף, חלמתי עליו!"
נראה שהשקר פעל, כמעט הרגשתי אותה מחייכת.
-"שכחתי להגיד! החברה היפה שלך ממשפחת פוקס באה עם משפחתה לחגוג הערב ולסעוד איתנו!"
איזה כיף, לפחות אין לימודים מחר, והיא? יפה? גמדה שכמותה. מקווה לפחות שיהיה מחר יום רגיל.

**************

-"אז מה איז, קראת את הספר?"
נאחזתי בכפית בחוזקה והתאפקתי שלא לחנוק אותה.
-"כן, תודה רבה "לור" זה ממש מחמם לי את הלב." פניי קדרו, למה היא באה בכלל? היא נהנית מהידיעה שהיא מעצבנת?
-"קיבלת כבר את שלנו?" שאלתי בחיוך ערמומי.
לורי כמה מהכיסא והרימה את דורונה הגדול עטוף בנייר למתנות.
חיכיתי כבר לרגע הזה, היא הסתכלה על המתנה ונראתה מופתעת. היא החלה להוריד את הסרט שקשר את העטיפה וברגע שפתחה אותה זינקה מטרים רבים לאחור בצווחות קטנות, פניה היו אדומות והבעה מפוחדת עמדה עליהן.
פרצתי בצחוק אדיר, תמיד ידעתי שהיא שונאת עכבישים, לאחר שראיתי מה קנתה לי התחננתי לאמי שתתן לי לקנות לה את המתנה ולבסוף נכנעה. הסתובבתי שעות בשוק עד שמצאתי את המתנה המושלמת, בול מה שחיפשתי. עכביש רובוטי עצום מפלסטיק שנראה כל כך אמיתי שגם אני חששתי לגעת באריזה שלו.
לורי הזילה דמעה ורצה אל דלת הבית, ידעתי שהוריי יכעסו עלי ובלי מבט לאחור ברחתי לחדר וטרקתי את הדלת מאחוריי. פשוט לא יכולתי להפסיק לצחוק, כבר הפכתי אדום בצורה מוגזמת.
ההבעה שלה כשראתה את העכביש אוישש אזכור אותה לכל החיים. נעצתי את הראש שלי בכרית וניסיתי להשתיק את הצחוק, וואי יום מלא אנרגיות, שיהיה לכם בלילה טוב.