מלחמת בני האלמוות

3-אז אני בעצם סופרמן?

-"המורה אני חייב שירותים!" הסמקתי, כבר שעה שתקעו אותנו כאן ואני מתאפק המון זמן.
-"אבקש מהשומר רשות."
סוף כל סוף! סביר להניח שנמאס עליה לשמוע אותי מיילל,
-"אדוני, התלמיד הזה צריך שירותים, הוא יכול לגשת?"
הסתכלתי אליו בעיניים מתחננות וציפיתי שזה ירכך אותו מבעד לזכוכית המסיכה שלו.
-"אזדרז, רק שירותים וארוץ חזרה."
-"בסדר, אל תאבד זמן, הוא פושע מסוכן ביותר! אין מספיק אנשי צוות בכדי לארגן לך ליווי מסודר."
פסעתי במהירות לאורך המסדרון, פנייה שמאלה, ימינה ושוב שמאלה. פרצתי לשירותים בזריזות ונעלתי את התא מאחוריי.

***********
צעדים נשמעו מבעד לדלת,
מי לעזאזל זה יכול להיות? תהיתי. בטח עוד איש צוות שמסתובב פה. עדיין, לא הייתי בטוח, ליתר ביטחון סימסתי לצ'רלי.

צ'רלי, תבוא מהר, בשירותים קומה שנייה. יש מישהו מחוץ לדלת של התא שלי.

"בזזז בזזז"
הפלאפון על רטט, איזה מפגר אני.

בדרך, 2 דקות אצלך.
נב: מצטער להודיע אבל אני ו"חברה שלך" לורי נתקענו ביחד בחדר מורים אז היא באה אחריי.

פעם ראשונה שכמעט שמחתי לשמוע שהיא באה.
דלת נפתחה ונטרקה בחוזקה, נאנחתי מהקלה. או שהאיש שהיה כאן יצא, או שצ'רלי ולורי הגיעו. פתחתי את המנעול ופתחתי את הדלת לרווחה בבעיטה.
האיש שעמד מול המראה הסתכל אליי בעיניים פעורות ונרתע.
"היי," לחשתי.
לא יכולתי למצוא משהו יותר מפגר אבל זה הדבר היחיד שהצלחתי לפלוט.
האיש יצא מהקיפאון שאחז בו וחייך קלושות.
ליבי הלם בפרעות. שיער שחור וקצר, זקן ארוך, מבנה גוף חסון ושרירי. כל זרועותיו כוסו בקעקועים משונים. הפעם לא אתעמת איתו הבטחתי לעצמי. הדבר הראשון שתפס את תשומת ליבי היה שק הבד שהונח על הכיור, הוא נראה מלא בצורה מחשידה וחותם של הבנק הפדראלי נקבע עליו.
זה השודד, ידעתי, רק לי זה יכל לקרות.
זיעה חלפה בין השכמות שלי. שיערי צמר ורעד מוזר התפשט בגופי. הראייה שלי הפכה חדה והרגשתי בניבים הגדלים בפי.
-"מה מ-מה לעזאזל? מה אתה?"
עיניו היו פעורות לרווחה, השודד התרחק מעט.
מה זאת אומרת מה אני? מה יש?
השודד הוציא אקדח מכיסו וסחוסי אצבעותיו הלבינו מחוזק האחיזה.
-"נפתח בזה שפונים אליי ב- 'את' חתלתול שלי," ענה קול שבקע מפי. נדהמתי, היה זה קול נשי.
-"שמי בסתת, אלת החתולים עד שסח'מת תיקח לי גם את זה," אמרה במורת רוח.
-"שומרת האיזון במאעת ובדואת, שומרת הראש של רע מלך האלים והאלה היחידה שהעזה להלחם באפופיס למשך מאות שנים ועוד הרבה תארים שלא אזכיר כרגע."
שחררי אותי! רציתי לצעוק, ולמרבה הצער שפתיי לא זזו וקול לא בקע מפי.
אתה זימנת אלה, קיבלת אלה. עכשיו בן תמותה, תשלים עם ההשלכות של מעשיך,
אמר הקול הצלול של האישה, מילותיה הדהדו בראשי.
נראה שלשודד אזלה הסבלנות כי הוא כיוון אליי את האקדח,
בסתת! אנחנו נמות! ניסיתי לתפוס שליטה בגוף שלי, האלה הזאת לגמרי משוגעת!
מספיק! אתה מפריע לי! בן אנוש מטומטם, ואני לא משוגעת אני יודעת מה אני עושה!
-"תן לי את השק ותלך מכאן, הזדמנות אחרונה שלך." סיננה בסתת מבעד לניביה.
-"עזבי אותי מוטציה, אולי את אלה אבל שום דבר לא יכול לעצור קליע." השודד הסתכל אליי, בעצם, אלינו במבט של ניצחון.
אז ככה אני אמות? כאן הסיפור יגמר? תחושת ריקנות משונה חלפה בי.
השודד ביצע לחיצה פשוטה על ההדק וקליע נורה מהקנה. הרגשתי שהזמן הואט.
הגיע הזמן להתחיל את החגיגה, תסתכל טוב טוב מה כוחה של אלה איזי, ותבין למה רוב בני העולם המערבי עדיין מאמינים באלים.

בסתת חייכה ושלפה שני סכינים בעלי להבים משוננים ומעוקלים. היא זינקה קדימה ובלמה את הקליע בעזרת להבי הסכינים בקלילות מייאשת. השודד ירה שוב ושוב ובכל פעם בסתת זינקה וחמקה במהירות על-אנושית, לאט לאט התקרבה אל פניו המפוחדות.
-"אין הזדמנות שנייה,"  אמרה בפשטות.
היא בעטה בחזה של השודד שהועף מטרים לאחור.
-"מפלצת, זה מה שאת," התנשף האיש.
הוא כיוון אליה את האקדח שנית ולחץ על ההדק, קול מתכתי נשמע.
-"נראה שנגמרה לך התחמושת חתלתול קטן."
בסתת זינקה קדימה ותפסה בגרונו, לאט לאט היא הידקה את אחיזתה וגירגורים לא מובנים בקעו מפי האיש.
בסתת מספיק את הורגת אותו! צעקתי בראשי.
אני אלה, הוא פגע בכבודי, מגיע לו למות.

עכשיו את מבינה למה שאר בני האדם לא מאמינים בך. ניסיתי להביע את עצמי גם בעזרת הידיים, לא הופתעתי לגלות שלא הצלחתי.
היא פתחה את ידה בפתאומיות והאיש צנח ארצה, מחוסר הכרה.
נתתי לזעם שלי להתפרץ,
מה נראה לך שאת ככה משתלטת עליי ?!
מי את בכלל? ולא זימנתי אף אחד!!!
אסור לך לפגוע בבן אדם ככה!
שקט, היא ריחרחה את האוויר.
אנחנו לא לבד.
היא הפכה את עצמה בחזרה אליי,
עדיף שלא יראו את הדמות האלוקית שלי.
אלוקית, טוב שלא עפנו, למי שלא יודע איך בסתת מתגלמת לפי המצרים, היא נראית כדמות אנושית עם פנים של חתול בר.
-"צ'רלי?" קראתי.
-"ת- תתרחקי ממני," בקע קול מאחורי הדלת.
-"צ'רלי, זה אני."
ראשו הופיע מאחורי הפתח,
-"מה אתה?"
-"צ'רלי, אני לא יודע מה קרה, האלה הזאת השתלטה עליי איכשהו."
עיניו נראו מפוחדות, הוא הסתכל אליי בכעס.
-"היא אמרה שזימנת אותה, אל תשקר לי."
-"אני לא משקר!"
יש לי שם, קוראים לי בסתת.
לא עכשיו, איך זימנתי אותך בכלל?
קראת לעזרה בראש שלך, המעאת הרגיש את זה.
מה זה מעאת?
מעאת זה הכוח שגורם לעולם להתקיים, הוא בכל מקום, באוויר, בחפצים ואפילו בך.
ולמה דווקא את באת?
העדפת את הורוס הברבר? הוא היה כורת את ראש השודד לפני שהיה מספיק לומר מילה והיה נותן לסובק ארוחת צהריים מבשר אדם.
מזל שנפלתי עליה, חשבתי באירוניה.
אז ככה אלים קיימים?
בהחלט.
ואיפה הייתם עד היום?
לא זכיתי לתשובה.
-"צ'רלי, גם אני לא מבין פה כלום, בבקשה תאמין לי.
-"אני מאמינה לך," אמרה לורי.
-"אתה לא תהרוג אותי אם אכנס?" שאל צ'רלי.
-"אני לא שולט בה, אבל היא לא מרגישה לי כמוכנה לפעול ולהרוג בן אדם."
לורי נכנסה ראשונה וצ'רלי בעקבותיה.
-"איך תסביר את זה לרשויות?" שאלה.
-"לא יודע כרגע, סביר להניח שהוא יתעורר בדקות הבאות אז כדאי שנחזור לכיתה."
שאלות רבות התרוצצו במוחי, אולי אם אצבוט את עצמי אתעורר במיטה שלי?
אני אמיתית טיפש.
את יכולה להפסיק להתפרץ ככה? אני לא יכול לחשוב כלום בלי ש"תשמעי" אותי?
לגבי השאלה הראשונה אני יכולה, כן. ואני שומעת כל מחשבה שלך.
יותר מדי דברים חדשים, האדרלין שהיה בוורידיי התפוגג והעייפות תפסה את מקום החשש.
אז אלים, הם אמיתיים. תאמינו לי או לא הם מתערבים בעולם הרבה, ולא תמיד לטובה.

***********