למה דווקא אני

ep 1.

זה היה יום גשום וקר השמיים היו אפורים , היו ברקים ורעמים כלכך חזקים שחשבתי לעצמי הלוואי שיפגע בי אחד מהם.
"אן אהה!  פארק אין אאההה!!! "
ירדתי מהר לסלון.
"טוב תארזי את כל הדברים המזדיינים שלך אנחנו יוצאים עוד 5 דקות"
" מה??  לאן הולכים?  יש לי בית ספר אבל.. " אמא נתנה לי סתירה  ואמרה " את צוחקת עליי??  ניראה לך שתחזרי לשם אחרי שגילו מה אני עושה לך??  מטומטמת לא יכולה לבכות בשקט??? תארזי כבר את התיק שלך אנחנו לא יכולות להישאר בעיר הזאת "
אולי את לא יכולה להשאר לי יש פה חברים וזיכרונות התחלתי להסתכל על התמונות שבסלון וכנראה עברו ה5 דקות ועוד לא הייתי ארוזה.
"בבקשה אומהה תפסיקיי.. " לחשתי
" מהה?  לא שמעתי טוב את  רוצה שאני יפסיק??!" צעקה והכתה אותי יותר חזק עם מוט הבייסבול של  אופה " עכשיו בגללך כולם יודעים שאני מכה אותך בבית ספר ואת עוד עונה לי??בגללך אנחנו צריכות לעבור עיר ובית ספר !!"
" לא אמרתי כלום צינצה אומה! "
"ואת חושבת שאני יאמין לך?   את בדיוק כמו אבא שלך הממזר הזה " צעקה והכתה בי שוב בחוזקה.
הממזר הזה?  הוא הבנאדם הכי טוב שהיה לי בחיים הנוראים האלה. חשבתי בלב בעוד זולגות לי דמעות " את בוכה?  אויי תבכי בשקט!!  כמו שאני בכיתי כל החיים שלי! " היא זרקה את המוט בייסבול ויצאה מהבית.
ישבתי לבדי במסדרון החשוך שיבריי זכוכית לידי תמונות שבורות זרוקות על הריצפה.
אני מלאה בדם. קמתי,  הלכתי לשירותים לשתוף ,  אני רגילה לזה..  כל יום חבורה חדשה,  פצע חדש .
שטפתי פנים חזרתי למזדרון הרמתי את התמונות וניקיתי אותם משביריי הזכוכית.
"אפהה אני כלכך מתגעגעת אלייך " בכיתי וחיבקתי את התמונה.
עליתי לחדר שלי שהיה בעליית הגג,  חדר קטן אבל מספיק בשבילי ובשביל השיגעונות שלי.
אמא לא בבית אז אפשר להשים שירים קצת בקול.  כמה התגעגעתי למוזיקה!  כלכל הייתי צריכה אותה לחצתי play נירגעתי , לקחתי תיק והתחלתי לארוז.
נכנסתי למכונית של אנשיי  ההובלה בתקווה שאמא תשכח בכלל שאנחנו עוברות דירה ותישאר פה אבל לא היא לא שכחה וניכנסה לשבת לידיי.
"אנחנו יוצאים לדרך " הודיע הנהג "את בסדר? את ניראת פצועה "
"כן היא בסדר סע כבר " אמא צעקה עליו והוא ישר נסע.