בני אנוש חולפים מהר.
זה היה כמעט מבדר, לראות איך הם הלכו ונעלמו, נרקבו באדמה ותו לא - והיו מבועתים מזה מעבר למילים. הם שנאו את חוסר הידיעה, במיוחד כשחייהם היו כל כך חסרי כיוון, במיוחד כשהרגישו לא ממוצים, כשהרגישו שלא חיו באמת. מהנקודה שלה, משקיפה מהצד, פיית' יכלה להישבע שאף אחד מהם לא חי באמת.
מנקודת מבטו של יצור שחי לנצח, האנושיים כאם ניסו לרקד לנצח מסביב לאותה נקודה; לנסות להבין את מה שהם לא הצליחו, לנסות לתפוס בידיים את העולם מלא בחילוקי הדעות, הרעל, השנאה. הם היו ממש פתטיים.
וכמה פתטית היא הייתה, אם כבר, אם הייתה כל כך תלויה בהם. אם מגעם ליווה אותה כל כך לאורך השנים, אם הוא היה הדבר שהחזיק אותה והותיר אותה מתקיימת. זה היה האבסורד האינסופי, איך הכל סבב את אותם יצורים שהחזיקו רק חמישים שנים בחיים, בזמן שבני האלמוות - כשפים, שרפים, שדים - כולם חיו בשבילם ורק בשבילם.
איך הם גרמו לעולם להסתובב ככה, זה היה דבר שפלור לעולם לא תבין.
והיא הייתה עתידה להיות בת מאה, פיית'. את שמה הקודם השליכה מעליה, את זהותה שרפה באש, עם אותה הגופה באותו ערב לא גורלי. אבל זה לא היה כזה נורא, זה לא היה כזה קשה. את בית הבושת ירשה מהמאדאם: שלושים שנים חלפו להם והיא כבר מתה ממזמן. אחרי שפיית' עברה תחת ידיהם של הבורים ביותר הפכה לאקסלוסיבית. היא הסתתרה בחדרי חדרים, נתנה רק למעטים לדעת על קיומה, הציבה מאדאם חדשה, בובה חדשה בכניסה. פעם במספר חודשים הייתה פותחת את חדרה לאיש בר מזל שמצאה מתאים בשבילה, והוא בא, מצפה, צמא לה.
וזה המשיך ככה, שנה אחרי שנה.
אולי הכרתם אותה כפלור, אבל איך האנושיים נוטים לומר? היא מתה.
---
הרה שילבה את ידיה ונשענה מנגד לקיר הבניין שניצב מאחוריה. ריח כבד של גשם היה באוויר, מלוח ומשכר כמעט. עיניה עקבו אחרי האנושיים, חולפים להם עם ברדסים מוסטים על ראשיהם, מגנים עליהם בפני אתגרי הטבע. טוב, היא עקבה אחרי אנושית אחת.
היה די קר. התקופה הזאת של השנה הייתה די מלנכולית בשבילה, היא תמיד הייתה, הרבה לפני פלור. אבל, טוב, זכרונות שכאלה היו עולים בראשה על תקופות כאלו של השנה. אלה תמיד היו תקופות כאלה, מתוקות חמוצות, התחלות וסיומן.
קול פתאומי בישר לה שלמרות המגן שהציבה מסביבה - כדי למנוע מאנושיים ליזום עמה שיחה - עוד נראתה: "משקיפה עליהם?"
היא זינקה במקומה לפני שנשאה את מבטה אל הפרצוף המוכר. "קייזר." נשפה ברגע שזיהתה את החיוך הזחוח והברק המרגיז מאחורי העיניים, ליבה עדיין הלום מהבהלה הראשונית. היא שבה להישען על העץ מאחוריה, עתה יותר כדי להתמודד עם הבהלה. "אלוהים, לא חשבתי שיראו אותי."
YOU ARE READING
רומן אלמותי (femaleXfemale)
Fantasy•הושלם• פלור רצתה למות, ואיך אפשר להאשים אותה? בזמנים החשוכים האלה, בהם השתלטו על הכפר שלה, רצחו את משפחתה מול עיניה הנרעדות ולקחו אותה בשבי רק בגלל העובדה שהייתה צעירה וחזקה, העולם נראה חסר תקווה. אה, מה לא עברה בשנים הארוכות האלו, מה לא ראתה, מה ל...
