וואנשוטים

זכרונות

אני לא זוכרת הרבה, אבל את מה שאני זוכרת אני מנסה בכל כוחי לשכוח.
אני זוכרת, איך נסעתי עם משפחתי ברכבת בדרך לבילוי המשפחתי, איך לא ידעתי מה הולך לקרות.
אני זוכרת,איך הפקיד עצר אותנו כשעברתי במתקן, איך הוא קרא לאבטחה והם תפסו אותי.
אני זוכרת, איך האחים הקטנים שלי לא הבינו מה קורה, ואיך אמא שלי בכתה, ואבא שלי צעק שיעזבו אותי, אבל הם לא הקשיבו לו, והם לקחו אותי.
אני זוכרת, איך כשהגענו, הם תחקרו אותי על דברים שלא הבנתי, איך שמעתי אותם מדברים על הגרמנים, על הנשק על אמריקה, ועל שתי הפעמים הקודמות.
אני זוכרת איך ראיתי אותם מחטטים לי בתיק, מציצים לי ביומן ומדברים במכשיר הקשר,ואיך אחד מהם פתאום התעצבן והתחיל להרביץ לי עד שלקחו אותו משם, אני זוכרת, אני זוכרת איך כבר אז, ידעתי שאני ארצה לשכוח,וכבר אז, ידעתי שאני לא אוכל.
כי אני זוכרת שבדיוק אז, שם, הקשבתי והבנתי. אני זוכרת את הרגע הזה, שהבנתי שאנחנו במלחמה. ובמלחמה הזאת - לא נוכל לנצח.

התעוררתי בבהלה, "מה קרה מותק?" קולה הישנוני של מריה נשמע, "שוב פעם הסיוטים?" אני מציץ אליה, רואה את פניה העייפות ועינייה אשר נשארו סגורות. "כן", אישרתי.
עדיין קשה להאמין,להבין,למרות שזה קרה לפני לפני 15 שנה,והיום אני כבר בן עשרים, אבל עדיין קשה לי להאמין שהיא הייתה הקורבן,למרות שהיא לא עשתה כלום, היא עדיין מתה, מתה בגלל המלחמה.ואני? אני עדיין חולם על מחשבותיה, על רגשותיה והבנותיה כשהייתה שם, אחרי הפעם האחרונה שראיתי אותה.