"כמה טוב לשבת על העץ שוב, כמה נדיב הוא" חשב לו הילד "הוא נתן לי הכל, תפוחים לכסף, ענפים לבית, גזע לסירה" הרהר והסתכל לרגע למטה, לגזע הכרות והעלוב למראה שעליו ישב, ולפתע הרגיש קצת עצב, על המראה המסכן של העץ, ואולי גם קצת אשמה "הוא לא ביקש כלום בתמורה.. אף פעם" חשב לעצמו בעצב מהול בכאב "ואולי הוא עצוב עכשיו, בתוכו? ואולי הוא מתחרט?" הילד הרגיש כעס על עצמו, על שניצל את העץ כך, מבלי להרגיש כלל.
"אני צריך לתקן את זה, אבל איך?" הוא הרגיש קצת מיואש, הוא הרי לא יכול לבטל את מה שקרה לפני שנים, ואולי כן? במוחו התחילה להתרקם תוכנית ויחד איתה התקווה לגאולה מרגשות האשמה.
הוא הכניס את ידו לכיסו ומישש, עוד נשאר לו מעט כסף, מספיק בשביל ביצוע התוכנית. הוא קם מיד ואמר "אני עוד מעט אחזור" אך העץ, שהתעצב, הניח כי עכשיו כשאין לו מה לתת לילד, הוא לא יחזור, וכנראה ראו זאת עליו, כי הילד הוסיף בקול החלטי "אני באמת אחזור" והתחיל ללכת הכי מהר שנתנו לו רגליו.
הוא הלך ללא הפסקה עד שהגיע לקצה היער, שם היתה עיירה קטנה.
בפינת העיירה, ממש צמוד ליער, היתה שדרת חנויות ובה: מכולת קטנה, תחנת אוטובוס שבה חנה אוטובוס, חנות טבע ותחנת מוניות.
בלי להסס נכנס הילד לחנות הטבע ופנה למוכר, אך לא היה טעם בכך שכן הדברים שחיפש היו ליד הקופה, והוא לקח אותם, שילם ויצא.
נשארו לו ביד עוד כמה מטבעות, מספיק בשביל אוטובוס שיקח אותו הרחק הרחק משם, הוא הסתכל עוד שניה על התחנה ואז הגיע להחלטה והתחיל ללכת.
"חזרתי" הילד התחיל להשקות את העץ במים שקנה ואז פתח את שקית הדשן שקנה ופיזר דשן מסביב לעץ. "מה אתה עושה?"העץ המופתע שאל "מה אתה מפזר סביבי? ובמה אתה משקה אותי?" הוסיף קצת בבהלה "אני משקה אותך במים, ומפזר סביבך דשן" הסביר הילד "ככה תוכל לגדול שוב, ולהצמיח שוב את הגזע, הענפים והתפוחים" הילד נשמע קצת מרוצה מעצמו.
ועבר הרבה זמן, וכל יום ישב הילד ליד העץ ודיבר איתו, וכל לילה ישן לידו, והעץ גדל לאט לאט, והעץ, וגם הילד, היו מאושרים.
והשנים עוברות, הילד הולך ומזדקן יותר ויותר, והעץ הולך ומתבגר, אך נראה רק יותר ויותר צעיר, ויום אחד הילד מרגיש תשוש, ובקושי מצליח לפתוח את עיניו בבוקר.
הוא פותח את עיניו פעם אחרונה ונדהם.
המראה שמולו מרהיב.
מולו עומד העץ, ונראה בדיוק כפי שנראה פעם לפני שנים, כשהילד עוד היה צעיר ושיחק עם העץ, טיפס על ענפיו ואכל מתפוחיו.
"וואו" הוא אומר מבלי לשלוט בכך "אני בגן עדן?" שאל הילד, שעכשיו בעצם, כבר היה די מבוגר "לא" ענה לו העץ, וקולו היה מאושר "אתה הצלחת! יש לי גזע שוב! וענפים! ותפוחים! תודה רבה!" הילד חייך קלות למשמע הדברים, "עכשיו סיימתי לנקות את מצפוני" חשב לעצמו, ועכשיו אני יכול ללכת בשלווה, ואולי גם להגיע לגן עדן.
"ביי עץ" הוא אמר בחיוך "אל תשכח אותי" ועצם עיניים. הוא נראה בעצם די שלו, שלו יותר משנראה כבר שנים. "אני לא" הבטיח העץ, אך הילד, לא שמע, ולא ענה.
YOU ARE READING
וואנשוטים
ChickLitכי אין לי מה לכתוב כאן, זה יהיה בדרך כלל וונטאטשים על ספרים או שיפים ולפעמים וונטאטשים מוזרים ולא ברורים! יאי
