Welcome To My Heart

7 (חלק ב')

המשך...

שעתיים

צ׳ייס הכריח את עצמו לפקוח עיניים ומצא את עצמו מביט בתקרה של רכב החירום ששינע אותו אל בית חולים, כך הניח. כל הגב שלו כאב, הוא הרגיש כאילו עשוי מלֵבנים ולא משרירים. "נסה לא לזוז," אמר קול גברי ויד הונחה על ידו של צ׳ייס. הוא מיד נרתע וניתק את המגע. "מה יש? אמרתי לא לזוז!"
"אני לא זז!" הוא השיב באותו מטבע והבחין במבטו המופתע של האיש.
"תשמע, אנחנו מנסים שתצא מפה עם מינימום נזקים, אז תעשה סוּפר-השתדלות, מובן?"
צ׳ייס שתק, גם כי לא היה לו כח להתווכח וגם כי הוא באמת לא רצה עכשיו נזקים מיותרים. הרכב המשיך לנסוע בשקט, על אף ששמע במעומעם את זעקת הסירנה המורה למכוניות על הכביש לפנות את דרכו אל בית החולים. הוא שמע שני אנשים מדברים בינהם ועל אף הרצון שלו לעשות השתדלות רבה שלא לזוז, הוא לא הצליח להתאפק והרים את הראש כדי לראות מי הם. אחד מהם זוהה מיד בעיניו כרוכב האופנוע שהתנגש בו, והשני, הוא ניחש, היה האיש שציווה עליו לא לזוז. צ׳ייס הניח את ראשו בחזרה, בשקט כדי שלא יבחינו בו שזז, והאזין לשיחה של השניים.
"...בסביבה."
"אה, נחמד. אף פעם לא ראיתי אותך קודם. כמה שנים אתה עובד פה כבר?"
שתיקה קצרה, "בערך 5 שנים."
צחוק, "אה, אני עזבתי לפני 6 שנים. לכן לא נפגשנו."
הם משתתקים, ואז אחד מהם אמר, "מה היה הסיפור עכשיו? מי זה הילד הזה?" צ׳ייס ניחש שדיברו עליו.
"איזה אידיוט שהתפרץ לכביש. בלי שהספקתי לבלום, כבר ראיתי אותו עף 3 מטר באוויר."
"וואו! אם הוא יצא מזה בסדר, אני אתפלא."
"כן. והוא עוד אמר אחרי זה שהוא בסדר והתכוון ללכת. מטורף, אני אומר. מזל שהתעקשתי להזמין לו אמבולנס, אחרת היה מוצא את עצמו עם איזה שיתוק לכל החיים."
האיש השני משמיע קריאת תדהמה, "זה עדיין יכול לקרות, אתה יודע."
"כן, אבל אז אני אדע לפחות שניסיתי לעזור."
הלב של צ׳ייס התחיל לדהור והוא הרגיש את הפחד מחלחל אל תודעתו. מה זאת אומרת שיתוק? אבל הוא הרגיש בסדר! הוא הניע את אצבעותיו בארבע גפיים כדי לוודא שהוא לא משותק. זה היה טיפשי, אבל זה דיכא מעט מהפחד. האמבולנס עצר בפתאומיות, ושניות לאחר מכן הדלתות נפתחו ואיש נכנס ומשך את המיטה עליה שכב. טוב, זו לא היתה בדיוק מיטה, אלא יותר כמו אלונקה מתניידת. האיש הוביל אותו אל תוך מסדרון ארוך ועמוס באנשים שמיד בראותו פנו לצדדים ואיפשרו לו לעבור. כל ההמולה מסביבו עשתה לו סחרחורת, אז הוא עצם את העיניים וחיכה בסבלנות עד שיגיעו ליעד הרצוי.
***
הוא הגיע לחדר גדול עם 5 מיטות, שעל 2 מהם שכבו אנשים ישנים. השכיבו אותו על מיטה משלו ומיד בא רופא והחל לשאול אותו שטף שאלות על עצמו; איך קוראים לו, מה התעודת זהות שלו, מה התאריך לידה שלו, איפה הוא גר, למה הוא רגיש וכן הלאה. כשהרופא הלך, סוףסוף, בא אח וענד לידו צמיד זיהוי, ועוד אחד זהה על מיטתו. וכשהוא הלך, באה אחות אחרת והסבירה לו שאסור לו לקום מהמיטה ושעוד מעט יבוא אורטופד מומחה לבדוק את הגב שלו ויחליט אם לעשות צילומים. הוא הרגיש קצת נקיפת מצפון על כך, אבל כשהיא נעלמה משם, הוא קם מהמיטה וחמק במהירות אל מחוץ לחדר ומחוץ למסדרון. מישהו צעק אחריו, "היי!" אבל הוא המשיך לרוץ - עד כמה שנתנו לו כאבי הגב שלו - ונכנס למעלית, בדרכו אל הקומה השלישית. עוד בטרם הדלתות נפתחו לגמרי, הוא חמק מבינהם והגיע מתנשף אל חדרה של היילי. הוא עמד בפתח כדי להסדיר נשימה, ואז התלבש - כולל מסכה מוזרה שנחה לצד החלוק והכפפות - וצלע את תוך החדר. הוא התיישב, ולמרות הזהירות שנהג בה, כאב חד התפרץ בגבו והוא לא הצליח לרסן את הצעקה שנפלטה מפיו. היילי התעוררה בבהלה ופנתה להביט בו. "צ׳ייס?"
"היי, היילי," הוא אמר בקול צרוד וניסה לחייך ולא להיראות יותר מדי מיוסר.
"אתה נראה סובל." היא אמרה והוסיפה שיעול קטן.
"מי שמדברת," הוא הקניט והיא הזדעפה.
"אל תהיה מעצבן. מה קרה?"
הוא נאנח וניסה לא לזוז, כדי לא לעורר את הכאב. "חזרתי מבית הספר והתכוונתי ללכת אלייך, אבל מרוב התלהבות - כנראה - לא שמתי לב לאן אני הולך. מפה לשם, אופנוע התנגש בי - " הוא התעלם מהמבט הפעור על פניה של היילי - "ועפתי 3 מטר באוויר. הנהג הזמין אמבולנס, ואז לקחו אותי לבית חולים."
הגבות שלה התכווצו בבילבול, "אז מה אתה עושה פה?"
"בדיוק עכשיו הסברתי לך - לקחו אותי בגלל התאונה."
"לא, לא, התכוונתי מה אתה עושה פה?"
"אה. למען האמת, אני אמור להיות עכשיו במיטה שהקציבו לי באחד מחדרי המיון, אבל ברחתי משם כדי לבוא לכאן."
"צ׳ייס!" היא נשמעה נוזפת.
"נו, בחייך. הכל בסדר."
באותה שנייה נכנסו שלושה רופאים לתוך החדר, ואיתם אחות צווחנית שהצביעה עליו ואמרה - "זה הוא! המשוגע!"
צ׳ייס נעמד על רגליו והתקדם אליהם, "מה העניין?" הוא הביט באחות הצווחת, "ולמה את קוראת לי משוגע?"
הרופא הגבוה מבין כולם ניגש אליו, "מה העניין? ילד, אתה חייב לראות רופא דחוף. אתה עברת תאונה. פלא שאתה חי בכלל." הוא סקר את גופו של צ׳ייס, "אתה אתלט?" הרופא שאל והוא הנהן. "כך חשבתי. בכל מקרה, אתה בא איתנו עכשיו חזרה למיטה שלך, בסדר?"
הוא הביט אחורה, אל היילי, בהיסוס. הרופא נאנח, "תבין, כרגע אתה חייב לחזור לשם. כשתרגיש טוב יותר, תחזור לכאן שוב, בסדר?"
צ׳ייס הנהן וביציאה מהחדר הסיר מעליו את החלוק והמסיכה, והתקדם עם הרופאים אל המעלית. הדלתות נסגרו ופתאום הוא הרגיש את כאב מהמם בגוו התחתון, ומבלי משים נאחז חזק ברופא שלידו כדי לא להתמוטט על רצפת המעלית. את מה שקרה לאחר מכן, הוא כבר לא זכר.
***
צ׳ייס מצמץ בעיניו ופקח אותן באיטיות. הפנים של ג׳ספר היו רכונות לכיוונו, ומשראה שהוא פקח את עיניו, הוא חייך בהתרגשות, "אחי, אתה ער!"
"אני מופתע בדיוק כמוך."
ג׳ס צחק, "טוב, עכשיו אני יודע שאתה בסדר. איך אתה מרגיש?"
"מעולם לא הרגשתי טוב יותר."
"בטוח? יותר מהפעם ההיא שרצת ביער ונפל עלייך עץ וסדק לך את הגולגולת?"
"צודק. זה היה כיף חיים!" הם צחקו ביחד, ושני השותפים האחרים לחדר הסתכלו עליהם מוזר, כאילו יש איסור כלשהו לצחוק בבית חולים.
"טוב, תקשיב, אם כל הדאגה שלי אלייך, נראלי שאמא שלך כבר איבדה את השפיות שלה בגללך - לא אמרתי שזאת היתה אשמתך, זה עניין של סיבה ותוצאה - אז אני אלך לקרוא לה."
צ׳ייס הנהן, ושמע את ג׳ספר צועק, "היי! אמא של צ׳ייס! הוא התעורר!" הוא שמע ריצה חפוזה ואז פניה של אימו הופיעו מעליו. היא קראה מיד, "אתה משוגע! כמעט חטפתי התקף לב פעמיים באותו שבוע!"
"רק אחת מהם באשמתי!"
"גם אני אחטוף התקף לב שלא באשמתי."
"נו, אמא." הוא גלגל את עיניו, "הנה. אני מצטער, אוקיי? העיקר שאני בסדר עכשיו, נכון?"
ג׳ספר גירד את עורפו בהיסוס, "אז זהו שלא ממש."
"מה זאת אומרת?"
"אני לא רוצה להגיד סתם דברים, אבל הד''ר אמר שיש להם חדשות לא טובות."
"אני אקבל הכל - רק שאני אוכל לחזור לעשות ספורט!" שניהם שתקו.
צ׳ייס עצם את עיניו וייחל לכך שכשיפתח אותן, הוא יגלה שהכל היה בחלום רע.
*****

מקווה שזה מספיק טוב (;
(אתם תיאלצו לקבל את זה שהכנסתי גם את צ׳ייס עכשיו לבית חולים. מרשעת שכמותי)
שבת שלום 😍