החיים קשים כשיש הומופוב בסביבה

פרק 5 אחרון

שרטתי בעזרת המברג את גבו של הפראמדיק שהיה קרוב אלי והוא נפל, אך לא להרבה זמן, וכבר החזיקו אותי שוב.
"כן, אני מבינה", אמרה לילך, המנהלת של מבנה גדול לחולי נפש...
"אני אהרוג את כולם, אני מבטיחה", אמרתי כשהתעוררתי, כשאני כבולה למיטה באזיקים.
"יש לך שתי אופציות", התקרב אלי אוהד, שהתברר לי  כעוזר של לילך. "אחד, זה להיות כאן, ויטפלו בך. והאופציה השניה, היא ללכת לשוטרים, והם יעשו כל שביכולתם, למצוא את האיש שעשה את כל זה".
"אני רוצה להרוג אותו בעצמי!", צעקתי, כשדמעות בעיניי. "אז לא", אמר אוהד, והוא ולילך יצאו מהחדר.
"הנה ארוחת הצהריים שלך", אמר אוהד, כשהוא נכנס לחדרי, כשמותניו עטופות בסינר עם כיס וורוד.
"תוריד לי את האזיקים, כדי שאני אוכל לאכול", השבתי, למרות שבמוחי עלה רעיון אחר. "אני צריך להביא לעוד ילד מגש, ואז אני אחשוב על לבוא לעזור לך עם האזיקים. ובנתיים, מחשבות נעימות", הוא אמר ויצא מהחדר.
"אלין," התחלתי לדבר. "אם את שומעת אותי, ואם לא, אני רוצה שתדעי. תדעי שאני אוהבת אותך. אני מבטיחה לך, אני אחזיר נקמה, ואני אטפל במי שעשה לך את זה, ואז אני אבוא להיות איתך..."
פתיחת הדלת קטעה את קולי.
"אני באתי לעזור לך".
זה היה אוהד. "תודה באמת", אמרתי. "לא, לא הבנת נכון", על פניו ריצד חיוך זדוני. "לא באתי לעזור לך עם האוכל. באתי לעזור לך עם מה שהבטחת לאלין. אומנם לא עם הכל. אני לא יכול להרוג את עצמי, אבל אני יכול להביא אותך אליה", הוא אמר וצחק צחוק מרושע. וכן, רק עכשיו הבנתי מה זה צחוק מרושע. הוא הוציא את הסכין "אהההה!!!!" צרחתי, והסכין התקרבה לגרוני. הוא הסתכל בעיניי ו...
סוף .