טיאנה

קוראים לי טיאנה.
אני חייה במקום שונה מעולמכם, אני גרה בארץ סואנת, מלאה תנועה, השמים מכוסים מכוניות, הכל מלא בניינים עם חלונות שקופים ועם קשתות מרהיבות, עם פירסומות בכל מקום שאליו תביטו והולוגרמות ענק בכל פינה מזדמנת. בטח זה נשמע מוכר לכם מסרטי עתיד או מדע בדיוני אך חכו זה לא הכל.
בארצנו לעומת זה שהיא כל כך מלאה ומפוצצת הצלחנו לשלב טבע וצמחיה בכל מקום.
יש אצלינו חוק שהיה מאז ומתמיד על כל בניין או בית או רכב שיש ברשותך אתה חייב לנטוע עץ ושיח וכתוצאה מכך- ארצנו מלאה גם בחיות אשר סיגלו עצמם לארץ הסואנת אך מלאת הצמחים שלנו. הארץ שלי מרהיבה ביופיה תמיד כשאני מצליחה לברוח מחיי העמוסים בשעות הערביים אני אוהבת לעלות על גג הבניין ולהתבונן ברקע השמיים
המוורדים, על ארצנו היפה ועל הציפורים המרהיבות והססגוניות המקננות על צמרות העצים.
אני בת 18, שנה שעברה סיימתי בית ספר.
כשחגגנו את תחילת השנה החדשה היו מצעדים מרהיבים והופעות, אני ולהקת הריקוד שלי הופענו הרבה. זאת היתה תקופה מדהימה אך היא נגמרה והלכתי לבחור קולג'. התקבלתי לקולג' מפונפן כמו שהורי רצו. בדיעבד אותו סיפור ישן של "רציתי לעשות את מה שאני אוהבת, אבל ההורים שלי רצו שאמצא עבודה שמרווחים בה כסף".
אני מבינה אותם... הם דואגים לי, לעתיד שלי.
עברתי לקולג' עם חבר וחברה שלי שגם התקבלו לשם.
קוראים להם לאון וקלואי.
לאון- נער גבוה ורזה, בעל עיניים חומות, שיער חום אף סולד, תווי פנים חדים עם צלקת קטנה מעל העין השמאלית שנגרמה עקב כישרון טבעי לפציעות (בגיל שנתיים העיף לעצמו מזלג לעין ובמזל זה פספס אותה בכמה סנטימטרים)
קלואי- נמוכה, בעלת שיער שחור ועיניים כחולות, פנים עגלגלות חייכנית עם לחיים וורודות לא רזה ולא שמנה.

ואז אני, טיאנה- אני נערה גבוהה עם עיניים מחליפות צבעים- בגווני ירוק, אפור,חום וכחול
אני רזה ויש לי שיער חום ארוך.
אבל למען האמת אני לא יפה כל כך...

הכל התחיל כשהלכנו לסיור בבית הנשיא, קיבלנו אישור מיוחד מכיוון שאנחנו לומדים מדעי המדינה.
והמורה המוכשר שלנו הוציא אישור מהעוזר של ראש הממשלה.
ניכנסנו לאולם הענק - בטרקלין מסביב היו שלל מסילות מיניאטוריות שהובילו תיקיות עם מסמכים, חפצים שונים ומכשירים מתקדמים.
על הרצפה התפרס שטיח ענק בצבע סגול עם עיטורי סילסולים כחולים וזהובים.
מהתקרה השתלשלו שנדלרים מרהיבים, בצידי הטרקלין צמודות לקירות נחו ספות כחולות עם כורסאות סגולות שתיים מכל צד של ספה, ביניהן עמד שולחן עץ קטן ועליו עציץ. כך היו כעשר פינות ישיבה.
קצת בהמשך עמדו מדרגות לוליניות שקופות.
בצד השני של הטרקלין היה בר ומאחוריו ישבה עובדת לבושה חליפה כחולה מהודרת.
היתקרבנו אל הבר והעובדת שאלה: "לאן מועדות פניכם?"
המורה שלנו- תומאס אמר:"קבענו עם העוזר לראש הממשלה שנוכל לעשות כאן סיור."
העובדת הרימה גבה, נגעה לרגע באוזנייה שלה והינהנה אלינו נימרצות.
הלכנו בעיקבות תומאס, עברנו מתחת לקשת עשויה שיש לבן אל תוך החדר הבא.
חדר שבו יש שולחן עץ ארוך עם כיסאות שחורים רבים שצמודים אליו.
המורה שלנו התחיל להסביר שזהו חדר הישיבות אבל הפסקתי להקשיב ברגע שקלואי הסבה את תשומת ליבי לציור מרהיב אך מזוויע שהיה תלוי על הקיר.
בו היה מצויר בקע זוהר ענק הקורע את הקרקע ואנשים ובתים שנופלים אליו ואנשים שרצים לכיוון כמה שיותר רחוק מהבקע.
אבל מה שהיה מרהיב בציור היה הצבעים של השמים גווני אדום שלא ידעתי שקיימים בכלל.
"טיאנה!" צעקה עוררה אותי אל המציאות, "אנחנו לא פה כדי לבחון יצירות אנחנו פה כדי להסכיל!". "אבל", אמרתי, "גם לבחון יצירות זה להסכיל!" ראיתי שמץ של חיוך עולה על שפתיו של תומאס, אבל הוא נימחק מיד , "טיאנה", הוא אמר "תתחילי להקשיב אחרת תצטרכי להשלים את כל החומר שדיברנו עליו כאן. ואני לא עומד להשיג עוד אישור לסיור".