פרק שני
"אבא! איזה יופי שבאת," אימא שלי ממהרת לקום מהכיסא, לרוץ אליו בחינניות ולהטביע לו שתי נשיקות רטובות במיוחד על הלחי. הוא מחייך חיוך נעים, אבל אני מבחינה בקרירות הקודרת בעיניים שלו. הוא דוחף אותה מעליו. "לא עכשיו, ויקטוריה. את הרי יודעת שבאתי הנה רק בשביל מטרה אחת." פני אימי מרצינות. "כן, אני יודעת." כפי שזהיתי את הקדרות בעיניו של סבא שלי, כעת אני מזהה את הדאגה בעיניה של אימא שלי. מעולם לא ראיתי את הדאגה הזו בעיניה. טוב, אולי פעם או פעמיים במקרים ממש קיצוניים. כנאה שהמטרה של סבא שלי רצינית מאוד, אם ככה. אבל למה אני תוהה על זה בכלל? לא יכול להיות שזה קשור אלי, נכון?
ואז הוא מסתכל עלי. ההבעה בעיניים שלו משתנה להבעה משונה, כאילו הוא מסתכל על משהו שפעם היה יפה, אך הוא הרס וקלקל במו ידיו, ועכשיו אין לו בעיה עם זה. אולי זה מה שבאמת קרה, אני חשובת, אבל לא מעזה להגיד את זה בקול. אף על פי שהוא רחוק ממני בכמה מטרים, הריח שלו מגיע עד לאפי – ריח הוורדים העדין, שמעורבב עם צחנת דם. "מה שלומך, אנסטסיה?" הוא שואל.
"אמממ... אני... בסדר," אני מצליחה לגמגם. אמי נאנחת. "אנסטסיה, את זוכרת הרי את מה שלמדת בשיעור שפה והגייה. בלי אממממ, ובלי גמגומים." אני מהנהנת, בידיעה שאם אומר את המשפט הבא לא כיאות היא תנעל אותי בחדר לשבועיים או יותר, מבלי שאוכל להיפגש עם ג'והן. "שלומי מצויין, סבא, טוב ששאלת," אני עונה במהירות מעט מופרזת. "ככה גבירות צעירות צריכות לענות כששואלים אותן לשלומן," אימא מחייכת. אני בולעת את האנחה שמתחשק לי לשחרר אל הגרון, ושמה היא נשארת.
"ואתה, רוג'ר? מה שלומך?" סבא שלי מפנה את מבטו החודר אל אבי. "שלומי טוב," אבי עונה לו, אבל אני יודעת שזה ממש לא נכון. שלומנו היה טוב יותר בלעדיך, אני חושבת, אבל לא מעיזה להגיד את זה בקול. "האמת היא, ששכחתי משהו חשוב. אנסטסיה, הבאתי לך משהו קטן." הוא מחייך. אחד משומרי הראש שלו מוציא קופה לבנה קטנה עטופה בסרט זהוב מאחורי הגב שלו.אני ניגשת אליו בהיסוס, ולוקחת את הקופסא.
בתוכה מונח תכשיט קטן ועדין, חרוז בצורת וורד לבן מושחל חל חוט זהב דקיק. "וואוו, תודה," אני מנסה לחייך, לוקחת את התליון ועונדת אותו על צווארי. "הבאתי אותו ממחוז אחת," סבי זורק את המשפט לאוויר. "מושלמת," אמי מחייכת. כן, בטח אימא. תמשיכי לשחק את תפקיד האימא הטובה והדואגת. כולנו יודעים שאף אחד פה לא אוהב אותי במיוחד.
שורה של משרתים בבגדים שחורים ועם הבעות מנומסות נכנסים אל החדר, נושאים מגשי כסף, וכלנו ממהרים להתיישב אל מול השולחן, כל אחד במקומו. "הארוחה מוכנה," אומר שר המשרתים שלנו, ג'יימס, באיחור קל. אני מרימה את מכסה הכסף המעוטר מהמנה שלי. דג דניס מונח על הצלחת, לצד סלט חסה. מעולם לא אכלתי בשר שהוא אינו של דגים, ואיני מתכוונת לאכול.
אני לוקחת את הלימון ומטפטפת מעט על הדג, נועצת את המזלג הכסוף בבשרו, וטועמת. מושלם כמו תמיד, אני חושבת. מרתה, הטבחית שלנו, היא מומחית לדגים, אולי בגלל שהגיעה מכפר דייגים קטן במחוז ארבע.רואים את זה עליה בבירור – מהמבטא הישיר חסר הצפצפניות והמאוד לא קפיטולי שלה, ועד לעיניה הירוקות כים.
"אז אבא, אולי הגיע הזמן שתספר לאנסטסיה מה היא הסיבה שהגעת הנה?" אימי שואלת, תוך כדי שהיא מוזגת מעט יין אדום משובח לגביע הכסף שלה. לעזאזל. כנראה שזה קשור אלי אחרי הכל.
"כן, וקיטוריה, תודה שהזכרת לי. בדיוק התכוונתי לספר לה." הוא אומר, ועיניו החודרות מביטות בי. "אנסטסיה, אני יודע שלא יהיה לך כל כך קל לשמוע את זה, אבל אנחנו היינו חייבים לספר לך בשלב כלשהו." הוא לוקח נשימה עמוקה.
אני מזדקפת בכיסא בסקרנות. "על מה אתה מדבר, סבא?" הפנים של כולם מרצינות. תהיי מוכנה, אני אומרת לעצמי בליבי. תהיי מוכנה לגרוע מכל.
"אנחנו יודעים שזה יפתיע אותך. אנחנו יודעים שאת לא אחת מהמחוזות. אנחנו יודעים שזה יישמע מטופש בעיניך, אבל זו לא ההחלטה שלך."אימא, אבא וסבא מחליפים ביניהם מבטים, כאילו אומרים זה לזה, שלוש, שתיים אחת.
"החלטנו לשלוח אותך למשחקי הרעב של השנה."
לגרוע שכזה, לא ציפיתי.
