פרק שלישי
"אבל זה לא הגיוני! הרי אני לא מהמחוזות! אני..." מנסה לחפש מילים נוספות שאוכל להכניס למשפט חסר התועלת שלי, אני מרגישה בגוש הנוצר בגרוני ובדמעות חמימות ונוזליות מרטיבות את עיני ומאיימות לגלוש מהן. לא, אני אומרת לעצמי. תהיי חזקה. אל תבכי. הסתירי את הדמעות כפי שנהגת לעשות תמיד.
אבי נושך את שפתיו, כאילו מתחרט על כך שסיפר לי. "בדיוק. זו הכוונה. "מה?" השאלה נפלטת מפי בלי שאחשוב עליה מראש. "את מבינה," אני שומעת את קולה של אימי מנסה להסביר לי, "אנחנו, הקפיטול, רוצים להוכיח למחוזות שוב מי החזק מכולם – אנחנו." חיוך משונה מתפשט על פניה ברגע שהיא אומרת את המילה הזו. כל שמץ של דאגה נעלם מעיניה. עכשיו אני רק רואה ניצוץ משונה, מטורף, של תאווה לכוח.
"תחשבי על זה," סבי סוף סוף מתערב בשיחה הקטנה והנעימה שלנו. "אם נשלח אותך למשחקים ואת תנצחי, הרי זה יעביר את המסר לכולם בצורה הברורה ביותר שאפשר. אנחנו הקפיטול. אנחנו חזקים יותר ממכם. אין לכם שום סיבה להתמרד, כי אנחנו נדכא אתכם בכל מקרה." הניצוץ בעיניה של אימי עובר גם אליו. הצחוק המשונה וחסר החיבה שלו מעביר צמרמורת משונה בגבי, כאילו מישהו נועץ בו מחטים דקים אך חדים, עשויים קרח.
"ואיך אתם יודעים שאנצח?" אני שואלת. הם צודקים – אם אנצח, המסר שהם כל כך רוצים שאעביר יעבור אליהם בצורה מושלמת. אבל אם הם כל-כך בטוחים ש...
"כי יש לנו יתרון," אומרת אימי. אני שמה לב לנימת הקול המשונה שהתמשה בה כשאמרה יתרון, כאילו היא אוכלת ממתק מריר ומשונה, וטעמו יוצא מפיה, מאין מתיקות מרושעת ומזוייפת שכזו. אבל ככה הרי זה הקפיטול, לא? עיר שעשויה כולה ממתיקות מרושעת ומזוייפת. "מה היתרון?" אני מוסיפה לשאול, בעוד שאני מגייסת את כל כוחי כדי למנוע מהדמעות לפרוץ החוצה.
"את תצטרכי לעבור זריקה," מספר אבי. "כבר שנים תכננו את המהלך הזה, ולכן מדענים השתדלו מאוד לעבוד על החומר. זהו חומר מיוחד, המשלב בתוכו תא אחד מתוך גופם של האנשים החזקים, המהירים והחכמים ביותר שהשתתפו במשחקים. את מבינה, בסיום המשחקים, כל מנצח תורם תא אחד מגופו אל תוך החומר, והתוצר הסופי הוא..."
לשאר אני כבר לא מקשיבה. מבטי נודד לאט לאט בחדר האוכל הגדול שלנו, מהדג הממולא שעל צלחתי עד לנברשת התלויה מעל ראשי הסועדים. וגם מחשבותי נודדות הרחק משם, אל האורוות, אל ג'והן. אני רואה אותו בדמיוני מלטף את שיערה של הסוסה שלי, ויולט, במברשת המיועדת לה, ומדבר איתה בשקט.
אני חייבת ללכת לשם. אולי הוא יבין אותי.
בלי להתייחס למבטיהם המופתעים של הוריי וסבי ולקריאותיהם הספק דאגניות (דאגנות מזויפת, כמובן) ספק כעוסות המנסות להחזיר אותי אל השולחן. הרגליים שלי רצות במהירות כזו, כאילו אני נמצאת במשחקי הרעב ובורחת מחית טרף כלשהי. אני חייבת לברוח מבית המשוגעים הזה, להגיע אל האדם היחיד במקום הזה שיש לו קצת שפיות.
