Crossover

רונמיוני//רפונזל

רון גילה שלהיות תקוע במגדל בלי דרך יציאה, כשלגופו שמלה סגולה בהירה וצמודה היה גבוה מאוד ברשימת הדברים השנואים עליו. לא היה לו מושג מי - או מה - כלא אותו שם, ואיך לעזאזל הוא הצליח ליצור לו גזרה נשית. הוא הניח שזה קשור לתחושת הלחץ שהרגיש על צלעותיו. למרות זאת, הייתה לו הרגשה שהוא לא אמור להוריד את השמלה.
הבידור במגדל היה גרוע גם הוא. מיטה זוגית גדולה נמצאה במרכז החדר, וכל קירותיו מכוסים מדפי ספרים. הוא ידע שלמרות הארוחות הדלות והקרות שהיו מוגשות לו פעמיים ביום, הרמיוני הייתה אוהבת את המקום הזה.
היתה בחדר גם ערימה של משהו. כשרון
התקרב לשם כדי להתבונן, הוא גילה שמדובר בצמה בלונדינית ענקית שקשורה לקיר. הוא לא ידע מה המטרה של זה, אז הוא הלך לישון.
למחרת בבוקר הוא התעורר לקול ציפורים מצייצות. זה לא היה ערב כמו באגדות. הקול היה צורם לאוזן.
אם זה לא היה גרוע מספיק, השמש הציצה באופק. גם זה לא היה רומנטי כמו בסיפורים.
למזלו, הוא לא אכל את ארוחת הערב שלו מהיום הקודם. הוא פתח את הבוקר שלו עם עוף קר ברוטב קר. וכוס מים פושרים.
אחרי ארוחת הבוקר שלו הוא נשכב על המיטה בחוסר מעש.
לאחר זמן מה, כשהשמש הייתה גבוה בשמיים, הוא שמע קול שיר.
"רפונזל, רפונזל, שלשלי את שיערך", שר קול של אישה צרודה.
רון הניח שהוא רפונזל. לא היה אף אחד אחר במגדל.
לצערו, לא היה לו הרבה שיער.
למזלו, הייתה צמה ארוכה קשורה לקיר.
לקח לו קצת זמן, אבל הוא הצליח לעשות את הקישור. הוא זרק את הצמה הקשורה לקיר אל מחוץ לחלון. הצמה נמתחה, כאילו מישהו מושך בה, אבל היא החזיקה מעמד. לאחר מספר דקות, הגיע מישהו אל החלון.
רון עוד יאמר שנים אחר כך, שמי שלא ראה את פרופסור סוורוס סנייפ לובש שמלה אדומה ופאה שחורה מתולתלת ומנסה להיכנס למגדל בגובה פי ארבעה מהביג-בן דרך חלון צר, לא ראה דבר מצחיק בימיו. לא בטוח שהוא צודק, אבל בהחלט יש בדבריו בסיס של אמת. רון בקושי הצליח לעצור את צחוקו.
"וויזלי," אמר פרופסור סנייפ. הוא הניח צלחת מכוסה במכסה על הרצפה.
"פרופסור?" שאל רון, "מה לכל הרוחות קורה כאן?"
"אני לא יכול להסביר לך, אבל אני בטוח שאתה לא טיפש גמור," השיב הפרופסור, ויצא מהחלון.
"וואו, תודה," אמר רון בלעג, ופנה לבדוק מה הפרופסור הביא לארוחת צהריים.
ספגטי בולונז. קר.
רון החליט להעביר את שאר היום בשינה. זו נראתה לו כמו הדרך הטובה ביותר להעביר את הזמן.
גם למחרת בבוקר הוא התעורר עם זריחת החמה לקול הציפורים ואכל את ארוחת הערב הקרה מהיום הקודם.
הוא ניסה להעביר את הזמן, אבל הוא השתעמם. טוב, זמנים נואשים דורשים אמצעים נואשים.
רון החליט לפתוח ספר. הוא בחר את אוליבר טוויסט, של צ'ארלס דיקנס. לאחר בערך 80 עמודים, הוא שמע קול מוכר מאוד.
"רפונזל, רפונזל, שלשלי את שיערך," שר הקול המוכר. רון רץ והשליך את הצמה הקשורה אל מחוץ לחלון. הוא ניסה להביט למטה לראות מי מטפס, אך הוא לא הצליח להבחין בדמות. מה שכן, היא נכנסה בחצי מהזמן שלקח לסנייפ להגיע.
"ה-הרמיוני?" קולו של רון רעד. היא לבשה בגדי נסיך, ושיערה היה אסוף מתחת לפאה קצרה. אפילו כגבר, היא נראתה מדהימה.
היא נישקה אותו בחטף. "אתה לא יודע כמה זמן חיפשתי אותך," אמרה, "אבל בוא, צריך להוציא אותך מכא-- מה זה, דיקנס?"
"היה לי משעמם," רון משך בכתפיו. הרמיוני חייכה.
"טוב," אמרה, "אני ארד לפניך, וכשאני אגיד לך, תבוא אחריי."
רון הנהן. הרמיוני הייתה מספר מטרים מתחת לחלון, כשנשמע קול חתיכה. הצמה נפלה מטה במהירות, והרמיוני איתה, צורחת, עד שרון לא יכל יותר לשמוע את קולה.
הוא הסתובב אחורה. פרופסור סנייפ היה שם, מחזיק פגיון.
"למה עשית את זה???" צעק רון.
סנייפ שתק. הוא הצביע על רון בפגיונו. רון נעלם בעננת עשן, והופיע ביער.
רון טעה. הדבר הגרוע ביותר הוא לא להיות תקוע במגדל, לבוש שמלה סגולה. הדבר הגרוע ביותר הוא להיות תקוע ביער, לבוש שמלה סגולה.
החשכה כבר ירדה ממזמן. רון החליט שהדבר החכם ביותר לעשות הוא ללכת לישון.
אז זה מה שהוא עשה.
למחרת בבוקר הוא התעורר עם קרני השמש הראשונות. למשך מספר דקות הוא עוד היה שקוע באמנזיה הנעימה של השינה, ואז הבין שהחברה שלו מתה לפני כמה שעות.
אומרים שאחד משלבי האבל הוא ההכחשה. רון היה בשלב הזה.
הוא התהלך ביער, בטנו מקרקרת, בתקווה שיגלה שהרמיוני שרדה איכשהו את הנפילה.
לאחר מספר ימים שאותו כבר לא ספר, כשהשמש כבר התחילה לשקוע, והגשם שטף, הוא ראה אותה. מגששת באצבעותיה אחר... משהו. היא הלכה בצורה מוזרה, מגושמת.
"הרמיוני!" צעק רון, ורץ לכיוונה. הוא נגע בכתפה. היא הסתובבה אליו, והוא נעצר פתאום, מבוהל.
במקום העיניים החמות שלה, אלו שהכיר כל-כך טוב, הביטו אליו זוג עיניים מזוגגות.
כאילו היא לא מזהה אותו.
או... לא רואה אותו.
רון חיבק אותה אליו בכח, בוכה כמו שלא בכה מעולם. הוא הרגיש את אחיזתה בו מתחזקת. מגששת. מחפשת אחר משהו להיקשר אליו.
הוא הרגיש אותה מנסה לזהות אותו בכל דרך אפשרית. היא מששה את גופו, הצמידה אליו את אפה, אחזה בשערו.
והוא, מרר בבכי על פניה.
ואז, באמצע החיבוק הארוך, היא אחזה בכתפיו והתרחקה ממנו. היא הביטה בעיניו, ורון ראה את המבט הישן בעיניה חוזר.
"ר-רון?" היא שאלה, מילותיה רועדות מהבכי.
הוא חייך. הדמעות יבשו על פניו.
היא החזיקה את לחייו בידיה ומשכה אותו לנשיקה ארוכה.
רון עצר. "כל-כך הרבה זמן שאני מחכה לעשות את זה," אמר, ומשך אותה בחזרה.
ואז ברק הבזיק, ורעם התגלגל בשמיים.
וכשהחשכה הדוממת השתלטה שוב על היער, הם כבר לא היו שם.