Crossover

ליני//סינדרלה

ג'יני התעוררה במיטה זרה, בחדר זר, לבושה פיג'מה זרה.
המיטה והחדר היו מפוארים. דיוקנאות של אנשים שנראו כמו בני מלוכה נתלו על הקירות, אך כשהיא התבוננה עליהם מקרוב היא גילתה שאלו המורים שלה מהוגוורטס. חלון גדול השקיף לאגם, והזכוכית הייתה מצוחצחת עד שדומה שלא הייתה קיימת.
הפריט היחיד שלא נראה מתאים לחדר היה כיסא עץ ישן. הונחו עליו ערימת בגדים ומעטפה.
ג'יני בחרה להתחיל מהמכתב. היא פתחה אותו.
"שלום, הנסיך מקסים," היה כתוב שם, "או שמא עליי לומר פרינס צ'ארמינג?
כך או כך, עוד שלוש שעות יתקיים נשף כדי למצוא לך כלה. אלו הבגדים שלך לכבודו.
כשהכלה המיועדת תגיע, אני בטוחה שתדע מה לעשות.
איחוליי,
מ"ק."
בערימה היו הרבה בגדים. ג'יני התחילה ללבוש אותם.
חלק מהבגדים היו מכונות עינויים, שמטרתן להתנות לה גזרה גברית. השאר היו בגדים רגילים. כך או כך, לקח לה בערך שעתיים וחצי להתלבש, כולל הפאה. וזה עוד כשהיא לא צריכה לבחור את הבגדים!
כשיצאה מהחדר, מישהו תפס אותה בדרכה לאולם הנשפים.
"כמה זמן לקח לך!" אמר, וממבט קרוב יותר ג'יני יכלה לזהות שזהו בעצם פרופסור דמבלדור, "בוא! אנחנו חייבים להתחיל!"
ג'יני שמחה להתלוות אליו. אחרי הכל, היא לא ידעה איפה אולם הנשפים.
האמת היא שלג'יני לא היו ציפיות גבוהות במיוחד. נשף שנועד לחתן אותה? פחות הסגנון הרגיל שלה. אבל היא הופתעה לטובה.
המוזיקה הייתה נהדרת, האולם היה גדול מספיק כך שלא הרגיש צפוף והאוכל היה מדהים.
ג'יני רקדה עם מגוון כלות (וכלים (כלות בזכר)). היא אפילו רקדה עם הארי, שלבש שמלה ורודה בהירה. ג'יני הצטערה שלא יכלה לצלם אותו.
אך אף אחת מהמשתתפות (והמשתתפים) לא הייתה הכלה המיועדת, עד שהיא נכנסה.
היא הייתה בלונדינית, ובערך בת גילה של ג'יני. שיערה עוצב בתסרוקת מפוארת, היא לבשה שמלה תכולה יפיפיה ועטתה כפפות על ידיה. אך ההפתעה הגדולה ביותר הייתה, ללא ספק, נעליה - זוג נעלי עקב מזכוכית.
ג'יני תמיד תהתה איך נראו נעלי הזכוכית. היא תמיד חשבה שזה יראה כאילו הנסיכה יחפה, אחרי הכל, זכוכית זה שקוף.
אבל לא. הנעליים לא היו נעלי זכוכית צלולה. לא כולן. הנעל עצמה הייתה מזכוכית לבנבנה, והעקבים שלהן התבהרו בהדרגה עד שבתחתיתם היו צלולים כמים, דבר שיצא את הרושם שהנערה מרחפת.
כשהיא נכנסה לאולם, כל הראשים פנו אליה, וג'יני הרגישה שזהו זה. היא התקרבה אליה.
"האם תכבדי אותי בריקוד?" היא שאלה את הנערה תכולת השמלה בכריעת ברך והציעה את ידה. הנערה אחזה בידה של ג'יני, שסחפה אותה לסיבוב מהיר.
כשהישירה מבט לעיניה, גילתה ג'יני שהנערה היא לא אחרת מאשר לונה לאבגוד.
"לונה?" ג'יני שאלה.
"זו אני, ג'יני," לונה השיבה.
"אני לא מאמינה," אמרה ג'יני, "אני פשוט לא מאמינה שאני בעוד פאנפיק ליני גרוע."
["היי!" קראה הסופרת, "זה בהחלט לא פאנפיק גרוע!"]
"שמעת את זה?" לונה שאלה.
ג'יני הנהנה. "זה לגמרי פאנפיק גרוע."
"לא ידעתי שאת...ה יודע לרקוד ואלס," לונה אמרה בעודה נשענת על זרועה של ג'יני.
"גם אני לא ידעתי את זה לגבייך," ג'יני השיבה באמצע הסחרור, "אבל מה אנחנו אמורות לעשות עכשיו?"
"להיצמד לאגדה, אני מניחה," לונה הרימה את ראשה והביטה על השעון הגדול הקבוע בקיר, "מה שאומר ש..."
השעון הכה תריסר. הפעמון שבו צלצל פעם אחת, פעמיים, שלוש.
"ביי," לונה אמרה, וברחה מהאולם.
ג'יני ידעה טוב מאוד מה היה עליה לעשות. היא רצה אחריה.
היה לג'יני, כמובן, את היתרון הברור של מכנסיים, בעוד שלונה נאלצה לרוץ בשמלה ונעלי עקב. לרוע מזלה של ג'יני, ללונה היה יתרון התחלתי ברור. היא נכנסה לכרכרתה ונעלמה באופק. ג'יני הבחינה שהנסיכה-לעתיד שלה השאירה מאחוריה את אחת מנעלי הזכוכית שלה.
לג'יני הייתה את התשובה. היא החליטה ללכת לישון.
["מה פתאום לישון?" נחרדה הסופרת, "את מאוהבת בה! את לא יכולה פשוט לישון!"
"אני לא מטרידנית. מטרידן. לישון," השיבה ג'יני.]
היא פשטה את בגדיה (זה לקח לה כשעה, אם כי היא השאירה אותם זרוקים על הרצפה), והלכה לישון.
~~~
כשהתעוררה, ג'יני גילה שמישהו סידר לה את החדרב והניח על הכסא ערימת בגדים חדשה. כשלבשה אותה, היא גילתה שהייתה רשמית פחות מהבגדים שלבשה ערב קודם.
ג'יני הרימה את נעל הזכוכית מהרצפה שמתחת למיטתה, המקום בו הניחה אותה ערב קודם, עטפה אותה בחולצת הפיג'מה שלה ויצאה מהחדר.
ג'יני גילתה שהיא לא חושבת. היא הלכה ישירות לאורוות של הארמון, וגילתה שם סוס לבן מוכן ליציאה.
"מה זה?" שאל הנסיך ג'יני.
"בשבילך," אמר נוויל לונגבוטום, שהיה, מסתבר, הסייס, "לפי פקודותיך, הוד מלכותו."
ג'יני עלתה על הסוס, ודרבנה אותו (היא לא חשבה על כך שהיא כלל אינה יודעת לרכב, וגם אתם לא תחשבו על זה). היא האיצה בו לרכב במהירות אל הבית של לונה (היא לא ידעה איפה הוא), ודפקה בדלת הבית.
הדלת חרקה.
האישה שפתחה את הדלת הייתה לא אחרת מאשר דראקו מאלפוי, שהופיע בפני ג'יני כאישה מלאה בשנות החמישים לחייה. ג'יני החניקה חיוך.
"שלום, הוד מלכותו," דראקו הדגיש את את צמד המילים האחרונות בלגלוג מרומז. קראב וגויל הגיעו מאחוריו, כנשים בשנות העשרים לחייהן בעלות אותה גזרה כשל דראקו.
"האם אחת מבנותיי משכה את עיניך בנשף?" מאמא דראקו שאלה. מאחוריו, קראב וגויל התעסקו במחשוף שלהם וחייכו חיוכים מתחנחנים.
"רקדתי בנשף עם עלמה שנעלה את הנעל הזו," ג'יני הציגה את הנעל שלונה הפילה ערב קודם לכן, "נאמר לי שהיא גרה בבית הזה."
קראב וגויל כמעט והתפשטו מולה.
"אתה מוזמן לבדוק אם היא מתאימה לבנותי," דראקו הזמין אותה לסלון. ג'יני נתנה לבנות המשפחה לנעול את הנעל, אך הנעל לא התאימה לאף אחת מהן.
"בטוח שאין עוד מישהי שמתגוררת בבית הזה?" שאלה ג'יני.
"רק המשרתת, הוד מלכותו," אמר דראקו.
"אם כן, קראי לה."
"אלה!" צעק דראקו. הנערה הבלונדינית הגיעה לחדר כעבור רגע. ג'יני הופתעה לגלות שזוהי לונה, בכבודה ובעצמה.
לונה הסירה את נעלה הימנית, וג'יני נעלה לה את נעל הזכוכית. הנעל התאימה בדיוק.
לונה וג'יני הביטו זו אל זו, על פניהן מתנוססים חיוכים תואמים. הן קרבו את ראשיהן האחת אל השניה, ו...
"ממש לא הולכת להיות פה נשיקה," אמרה ג'יני.
"לחלוטין לא," לונה הסכימה.
["ממש ממש כן!" ציוותה הסופרת]
שתי הנערות קירבו את ראשיהן האחת אל השניה, והתנשקו. הבזק אור האיר אותן, וכשהוא נכבה, הן כבר לא היו שם.