להרוג את השליט

פרק 3 - המקל של רייצ'ל מורגן

בניגוד לטוני ולאמה, רגע ההשכמה של רייצ'ל לא היה כל כך רגוע. היא קמה עם כאב ראש נוראי. היא הרגישה כאילו לקחו לה חלק מהמוח. היא הייתה מתעכבת על הכאב הזה לולא הוא היה מתחזק בעקבות צעקה, שהיא זיהתה כמעט מיד שהייתה צעקה של כאב. היא הסתכל סביבה, מנסה להבין מאיפה הקול, ולא רחוק ממנה היא ראתה תיק גב, ולידו מקל, שנראה מעוצב בצורה שהיא דווקא דיי אהבה. היא התלבטה אם להתעכב ולחקור את הדברים האלה או ללכת ישר לעזור למי שלא השמיע את הקול הזה.
ברור שהצעקה הייתה יותר דחופה. הרי זה יכול להיות מצב מסכן חיים. אבל היא הרגישה כאילו… כאילו היא נמשכת למקל הזה. כאילו הוא מחביא בתוכו סודות מסקרנים, סודות שהיא משתוקקת לגלות. אבל… הסודות האלה יכולים לחכות. האיש שצעק אולי לא. אז היא נאנחה, אבל היא ידעה שהיא עשה את ההחלטה הנכונה. היא רצה לכיוון הקול, חושבת על מה היא יכולה לעשות כדי לעזור למי שצעק. היא רצה במהירות, בלי לחשוב על רגליה שנשרטו מהאבנים על הרצפה, או מהידיים שקיבלו מכות מענפים שהיא נתקלה בהם בדרך. כשהיא ראתה את מקור הקול היא נעצרה, מתנשפת.
כמובן ששני הנערים שהיא ראתה לא ציפו לראות אותה שם. היה שם נער אחד, גבוהה ובעל שיער חום קצר, שישב על סלע שהיה מונח ליד עץ, כשפניו מופנות אליה, ונערה אחרת, בעלת שיער בלונדיני, כמעט לבן וקצר, שנראתה כאילו היא מתעסקת לו ברגל, מה שרייצ'ל לא ממש יכלה לוודא בגלל שהיא עמדה עם גבה אליה והסתירה חצי מהנער. כשהנערה הבחינה בנוחכחותה של רייצ'ל, היא הסתובבה אליה, ונראתה מפוחדת עד מוות. כשהיא זזה, היא חשפה את רגלו הימנית של הנער, והיא נראתה ממש לא טוב, בלשון המעטה.
אבל רייצ'ל לא התרגשה מזה. היא אמנם עדיין הייתה מתנשפת מהריצה, אבל היא ידעה שאם היא תתחיל להראות שהיא לחוצה זה רק ילחיץ אותם עוד יותר.
"עכשיו אני מבינה מאיפה הצעקה…." היא מלמלה, חצי לעצמה, וחצי בשביל שהם יבינו מה היא רוצה מהחיים שלהם. הנער צחקק במבוכה, ונראה שכל פעם שהוא זז הוא סובל מכאבים.
"מצטער על זה," הוא אמר. "הייתה לנו… תקרית" הוא הסתכל על הנערה המפוחדת.
"כ..כן," היא ענתה. "אבל סיפור ארוך…" היא אמרה, ורייצ'ל ידעה שהיא נלחצת יותר מרגע לרגע. אז היא פשוט עשתה את הדבר הכי טוב שהיא יכלה לעשות באותו הרגע.
"אתם צריכים עזרה?" היא שאלה, והנערה מיהרה להנהן, ונראה שהוקל לה שהדבר ירד מאחריותה. היא הסתכלה על הנער, שנראה כאילו השלים עם הסיטואציה.
ריצ'ל תפסה פיקוד על המצב. היא לא ידעה איך, אבל היא ידעה בדיוק מה לעשות במקרה כזה. היא ביקשה מהנערה בד רטוב, וזאת מיהרה להויא מהתיק שלה (שנראה דיי דומה לתיק שרייצ'ל מצאה לידה) פיסת בד שאותה היא הרטיבה במים מבקבוק שאותו היא גם הוציאה מהתיק. רייצ'ל התקרבה אל הנער, כורעת על הברך שלה ומניחה את פיסת הבד בעדינות על הרגל של הנער ומנקה אותו. בזמן שעשתה זאת היא הסתכלה על הפצע מתנקה, והרגישה מעין חמימות בידה. ואז, היא לא ידעה אם היא חולמת או הוזה, אבל הפצע התחיל להצטמצם. ברור שהוא נראה יותר קטן בגלל הניקיון של הדם מסביב, אבל הפצע באמת התחיל להתרפא. היא עצרה את ידיה מתזוזה, עדיין נוגעת ברגלו של הנער ומרגישה את אותה חמימות, והפצע המשיך להיות קטן יותר ויותר. היא פערה את פיה בהפתעה. היא הרימה את מבטה אל שני הנערים האחרים. הנערה נראתה מופתעת באותה מידה, מה שאישר לה שהיא לא היחידה שרואה את הדבר הזה. הנער הסיט מבטו לאורך כל הזמן שהוא היא טיפלה בו, אז כנראה שהוא לא שם לב עדיין, אבל על פניו אפשר היה לראות שלא כואב לו יותר. היא החזירה את מבטה אל הפצע, שעכשיו נראה רק כמו צלקת קטנה, ועזבה את רגלו של הנער. היא ראתה אותו מחזיר את מבטו אל הרגל, ופוער את פיו כשרואה שהפצע חדל מלהתקיים. היא לא ידעה מה להגיד, ובמשך כמב שניות היא עמדה שם במבוכה, עד שהנערה החליטה לשבור את השתיקה.
"תודה רבה!" היא מלמלה ונראתה מלאת הקלה, "מי את?"
"קוראים לי רייצ'ל." היא ענתה בפשטות, שמחה שלא מדברים על הדבר המוזר שקרה הרגע.
"אמה." הנערה הושיטה את ידה ללחיצה.
"תודה שריפאת אותי," אמר הנער בעוד רייצ'ל לחצה את היד המושטת של אמה. "קוראים לי אנטוני." הוא הציג את עצמו.
"אז מה עכשיו?" שאלה רייצ'ל בהתעניינות,
"אין לך תיק או נשק? לנו יש," ציין אנטוני.
רייצ'ל התכוונה לענות שלא, אין לה את הדברים האלו, אבל אז היא נזכרה בתיק ובמקל שהיא נטשה כשרצה לעזור להם. "מיהרתי לפה, לא היה לי זמן לאסוף אותם." היא אמרה.
"עדיף שנחזור להביא אותם. התיק יכול להיות חשוב אם יש בו פריט מיוחד, מפה אולי," אמה אמרה בתקווה. רייצ'ל הסכימה איתה.
"טוב, אני אלך להביא אותו, חכו כאן" החליטה רייצ'ל.
"לא." קבעה אמה במהירות. "אנחנו נשארים ביחד." היא הסבירה.
"אז אני מניח שאני צריך לקום". רטן אנטוני. רייצ'ל גיחכה מעט והושיטה את ידה כדי לעזור לו לקום.

ובנימה זו החלו השלושה ללכת אחר רייצ'ל בכיוון ממנו היא הגיעה.
טוב, עכשיו זה זמן דיי טוב להגיד שרייצ'ל לא ממש זכרה את הדרך. זה לא שהיא הייתה שכחנית גדולה (או לפחות ממה שהיא חשבה בחמש דקות שבהם היא זכרה את עצמה), אבל העובדה שהיא רצה משם בשיא המהירות גרמה לכל הדרך להיראות כמו טשטוש אחד גדול ולא ברור. זאת הייתה הסיבה העיקרית שבגללה היא הייתה ממש מופתעת כשהיא ידעה בדיוק באיזה מקום המקל והתיק היו. היא כאילו יכלה… להרגיש אותו. ובגלל זה הוא ממש סקרן אותה, והיא אפילו קצת הזדרזה ודרבנה את טוני ואת אמה שניסו לדדות מאחוריה ולהדביק את קצב ההליכה שלה.
הם הגיעו למקום דיי מהר, ורייצ'ל רצה לדברים שלה, התיישבה על ברכיה ולקחה את התיק שלה. מרוב התרגשות וסקרנות, היא כמעט שכחה את שני הנערים שעומדים מאחוריה ומסתכלים עליה.
"אז מה יש לך בתיק?" אמה שאלה מיד והרסה לרייצ'ל את הרגע.
"אולי תתני לי לבדוק קודם?" רייצ'ל התאפקה לא להתפרץ עליה בעצבנות.
"אז תבדקי מהר יותר." ענתה אמה בפשטות. רייצ'ל התחילה לא לחבב את אמה. היא לא נראתה לה כאילו היא נחמדה במיוחד, אבל לא הייתה לה ממש ברירה.
אנטוני הסתכל על כל העניין בגלגול עיניים ("בנות…") בזמן שרייצ'ל סוף סוף לקחה את התיק שלה ופתחה אותו. היא התחילה למנות את תוכנו.
"אז יש פה בגדים, אוכל, מים וקצת אוויר." היא דיווחה.
"יופי, אוויר. מועיל" מלמלה אמה בציניות.
תנשמי עמוק, רייצ'ל, היא אמרה לעצמה כדי לא להתעצבן. היא לא שווה את זה.
היא סגרה את התיק שלה, שמה אותו על גבה ופנתה להסתכל על הדבר שהיא חיכתה לגעת בו מאז שהיא התעוררה: המקל. היא התכופפה כדי לקחת אותו, והרימה אותו מהרצפה. היא הסתכלה עליו במן כמיהה, הערצה. ולמרות שהיא לא זכרה שהיא ראתה את המקל הזה אי פעם, רייצ'ל הייתה בטוחה שהמקל הזה הוא שלה. בטוחה כמו שלא הייתה בטוחה בשום דבר אחר בחייה. כשהיא הרימה אותו, הוא הרגיש… חמים. לא ממש רותח, אבל לא רק כמו שהיא ציפתה ממנו להיות אחרי לילה ביער. האחיזה בו הרגישה לה טבעית, היא הרגישה… הרגישה כמו בבית, למרות שלא באמת היה לה מושג איך בית מרגיש. הוא היה מעוטר בחריטות בצורת פרחים על הידית שלו, היכן שהיד של רייצ'ל נגעה, והיא העבירה את אצבעותיה עליהן. ואז היא הרגישה כאב ראש, כמו זה שהיא התעוררה איתו - רק חזק בהרבה. היא הרגישה שמישהו צועק לה בראש משהו, והייתה מתוסכלת במשך כמה שניות כי היא לא הצליחה להבין אותו. ואז המשפט הכה בה. היא ידעה בדיוק מה אמרו לה, בלי היסוס. היא הייתה חייבת לחלוק את המחשבה הזאת עם מישהו כדי לבדוק שהיא לא משוגעת או משהו, ולמזלה אמה ואנטוני היו לידה, אז היא פשוט אמרה אותו: "להרוג את השליט".