קטעים קצרים🤷

שאלה פשוטה ותשובה קשה..או שאולי תשובה קלה לשאלה קשה

"הכל בסדר?" שאלה חברתי
איזו שאלה קשה זו בשבילי, כשאני חושבת עליה לעומק..הכל בסדר?..האם הכל בסדר אצלי? אני חושבת שלא..כי החיים מעייפים אותי..ועצוב לי..ורע לי.
אני מתגעגעת לאנשים שעזבו..מתגעגעת לילדוּת..מתגעגעת לפעם..מתגעגעת לעבודה הישנה שלי.
אני רק רוצה לא לעשות כלום...יש כל כך הרבה דברים לעשות..כל כך הרבה מטלות והדדליין שלהן מתקרב מהר מידי, כמו שאומרים הזמן קצר והמלאכה מרובה..אוי כמה שהמלאכה מרובה.
אני מרגישה מאין דיכאון קטן כזה שלא עוזב אותי..כאילו משהו רע עובר לי בפנים ולא מתרפא.
אני רגישה יותר מתמיד בזמן האחרון..ולא זה לא 'הזמן הזה בחודש'..זה כל החודש..כל הימים. רגישה להכל..גם אם אני לא בוכה, עוברת בי צמרמורת, נתקעת לי מועקה בגוף ובגרון, אני נהיית עצובה- ומה כבר קרה? כולה ראיתי סרטון שפעם אפילו לא הזיז לי כשראיתי אותו, ופתאום היום..כשאני רגישה מתמיד..פתאום אני רוצה לבכות, רוצה לשבת ולהמשיך להיות עצובה.
אז אני חושבת שאני לא בסדר...לא כל כך בכל אופן..כי עצוב לי..ורע לי..ואני רוצה לבכות, אבל לפעמים הדמעות פשוט לא יוצאות..והחיים מעייפים אותי..ואני רוצה לישון, לנוח, להתבטל, אני רוצה פשוט להיות קיימת מבלי להיות צריכה לעשות דברים, מבלי להיות צריכה להשלים מטלות עם דדליין שקרוב מידי.
אין לי כח לכלום..נמאס לי מהשגרה הזאת..פשוט נמאס. כמה כבר אפשר?
אני רוצה לשבת מבלי לחשוב..אני רוצה לנוח ולאכול ולשתות..מבלי להיות מודאגת על כמה שזה לא בריא וכמה שזה משמין תוך כדי שאני בולעת עוד ביס.
אני שוקעת למחשבות עמוקות..שוכחת את חברתי שנמצאת לידי, זו ששאלה אם הכל בסדר.
והנה היא שוב שואלת ומעירה אותי ממחשבותיי "הכל בסדר?" היא שואלת..קלטתי שלא עניתי לה.
"כן, אני סתם עייפה" אני משיבה בחיוך קטן שאני לא בטוחה שהוא בכלל אמיתי.

זה קורה פעמים רבות אני חושבת..
אני לא יודעת מה להגיד, איך לפרט, איך להסביר, או שאין לי כח בכלל להסביר, ואז אני פשוט עונה שאני עייפה.
וזה קצת נכון לא? עייפה מלהסביר, עייפה מלחשוב, עייפה ואין כוחות, עייפה ורוצה לנוח, עייפה ורוצה להתבטל, עייפה מלענות, עייפה ורוצה לישון.