תמיד רציתי להשתייך. תמיד רציתי להיות חלק ממשהו.
מאז שאני זוכרת את עצמי , רק רציתי שיקבלו אותי. רציתי פשוט להיות אחת מהחבר'ה.
להיות חלק ממשהו גדול יותר.
חבורה שתמיד תיהיה שם בשבילי.
קהילה שתקבל אותי ותחבק אותי.
אנשים שיבינו אותי ויצחקו איתי.
שנים שזה לא קרה, אף אחד לא הבין אותי. אף אחד לא צחק מהבדיחות שלי. אף אחד לא נתן לי הרגשה של "את שייכת איתנו".
השתוקקתי לזה מאז הגן. כבר אז לא הייתי שייכת. אחד על אחד הם היו נחמדים ושיחקנו ביחד, ביחד לא הייתי חלק ואם הייתי אז הייתי חלק שולי.
רק בסביבות כיתה ג׳ התחלתי להרגיש שייכת למשהו. היינו חבורת חברות שעשו כמעט הכל ביחד וזה מה שהייתי צריכה.
בכיתה ו׳ הכרתי עוד בנות ובכיתה ז׳ היינו המון. כל החטיבה היינו חבורה גדולה של חברים ופעם הראשונה כמעט הרגשתי שייכת. הרגשתי חלק ממשהו.
ידעתי שהן צריכות אותי כמו שאני צריכה אותן.
בכיתה י׳ החבורה גדלה אף יותר והכרתי עוד אנשים ובמועדון הקריאה שהקמתי הילדים נתנו לי את ההרגשה שלה כל החיים חיכיתי. שייכות אמיתית. הם רוצים להיות איתי, הם מחכים לזמן איתי, הם מתייעצים איתי, הם מדברים איתי.
ואז הגיעה כיתה יב׳. החבורת חברים גדלה וגך גם המועדון קריאה. אבל, שנה אחרונה.
כל רגע אני שמרתי, כל רגע הנצחתי בזכרוני ופחדתי מהרגע שבו הבית ספר ייגמר.
אבל הוא נגמר.
החבורה הגדולה של החברים התפזרה, המועדון קריאה ממשיך, לא כמו שהיה אבל אני לא יכולה להגיע לבקר אותם בגלל הצבא, והשייכות שלי נעלמה כמעט לגמרי.
חבורה קטנה של חברים נשארה בקשר ואנחנו שומרים עליו באדיקות. גם עם חברות בודדות אני שומרת על קשר אבל השייכות שהרגשתי כשהיינו חבורה נעלמה.
הגעתי לצבא, לטירונות והנה הרגשתי שייכות שוב. המחלקה שלי הייתה מדהימה וגם הבנות בחדר שלי. אבל הנה שוב נגמרה הטירונות והשייכות נעלמה עוד פעם.
הגעתי לתפקיד שלי והתחלתי להרגיש עוד פעם חלק ממשהו, אבל לא בדיוק. אני כבר 4 חודשים בתפקיד ואני מרגישה כמעט שייכת לגמרי.
אז אני לא מבינה למה אני מחפשת עוד שייכות, אני שייכת לחבורת חברים הקטנה שלי, לתפקיד שליש למשפחה שלי, אז איזה עוד שייכות אני מחפשת?
YOU ARE READING
החיים שלי
De Todoאלו הם החיים, הם מבולגנים אולי מוזרים אבל הם שלי. עברתי לא מעט טראומות אבל גם רגעים טובים. זה המקום שלי לפרוק את המחשבות שלי אז אתן ואתם מוזמנים להצטרף לטירוף שאני קוראת לו החיים שלי.
