״עין תחת עין והעולם עיוור״ ^משפט שראיתי תלוי על קיר בבית הספר שלי והייתי חייבת לשתף^
לפני שאתחיל את הפרק , כמו שכולם יודעים המצב כרגע הוא בגדר הנורא, טילים, התקפות.
חייבת לציין שליבי איתכם תושבי הדרום או ישובים אחרים שמותקפים. פה לכל דבר ושאלה❤️
אני מסובבת ראש ומביטה בדורון שזורק לעברי חיוך לא מתאמץ .
״לא הטייפ שלי״ אני זורקת בחיוך ומעבירה לו את כדור הדיבור.
״אני הטייפ של כולן האני , הכחשות הכחשות ״ הוא ממשיך לדבר ומחבק אותי .
״אני אעמוד פה כל היום בכדי שתשימו אליי לב?״ הוא צועק אל עבר הזוג הדביק שלא מסכים להפריד כוחות.
שניהם מביטים בו ומתקרבים בקולי צחוק מחבקים את דורון .
״אז מי ממכן כבר ראתה את המורה הצעיר והחדש לפיזיקה?״ דורון קורא בקולי קולות כמתייבט על מטרה , דורון נמשך לגברים מאז שאני מכירה אותו,ואני חושבת שבאיזשהו מקום אצלו זה מה שמביא אותי להרגשה נוחה כל כך כאשר אנו משוחחים.
אנחנו מתעלמים לגמרי מהקריאה שדאג שנשמע וממשיכים בשיחתנו כרגיל.
״אנחנו הולכים״ שילב קוראת ומושכת איתה את רון שנראה כלא מבין דבר.
״ואני הולך לי למטרה הבאה״ זורק דורון ומתעלם לגמרי מפרצופי הכועס.
״והנה אני עם עצמי,יופי״
אני משוטטת ברחבי בית הספר במהלך ההפסקה , מביטה בילדים שמתכווננים למבחני מעבר,או כאלו שסתם משוחחים וכמובן המחששה המהודרת שבה כל אחד איך אומר זאת? משחרר את יצרו? כן זו המילה , יצר,משהו שאף בן בגיל שלי יודע לשלוט בו.טוב אולי לא כולם,אך הרוב אותו אני מכירה.
אני שומעת צעקות מאחורי בית הספר ולא מופתעת לראות חבורה של בנים מתקוטטים, אגרופים עפים אל עבר כל כיוון, דם מתפזר על פניהם ואימה מורגשת באוויר.
אחד מהבנים מביט בי ורואה כי אני מודעת לסיטואציה , אני ממהרת ללכת משם מאחר ולהסתבך עם חבורת בנים לא ממש בתכנונים שלי לפתיחת השנה.
אני מביטה בו בפעם האחרונה וממשיכה בדרכי אל עבר השעתיים הבאות .
אני נכנסת לחדר 77 שבקומה העליונה בקצה המסדרון המתיש כאשר הכמות מדרגות שעליתי לפתע הרגישה כל כך לא הגיונית .
חבורת ילדים מתחילים להתקבץ סביב החדר עד שהמורה מגיעה ופותחת את הכיתה , אני נכנסת ראשונה וממהרת לתפוס את השולחן הכי אחרון והכי בצד כמובן, כי אני כל כך אוהבת ללמוד כמובן כמובן .
אני מתיישבת בכבדות וכך גם מניחה את התיק הכבד שלי.
אני מוציאה מחברת וספר מתמטיקה ורק מחכה שהיום הזה יעבור לו.
המורה נכנסת ומציגה את עצמה, יהל, היא מדברת ומדברת אך מוחי אינו מחובר להקשבה .
״אז בואו נפתח עמוד 69 בבקשה״ היא קוראת בקולי קולות ומוציאה אותי מהלופ שבו הייתי .
״אז איך היה השיעור הראשון בארבע יחל ?״ שילב צצה משום מקום ושואלת .
״ניסים ונפלאות,את ידעת שקיים דבר כזה טריגו? או משהו בסגנון,בחיי שאני לא מבינה מאיפה השמות הללו.״ אני עונה ומעיפה מבט אל עבר החצר האחורית ומופתעת לגלות שהמתקוטטים אינם שם.
״אוהבת את החיוביות שבך״ היא זורקת ומחייכת בזמן שהתיישבנו בספסל שמאוחרי בית הספר.
״איך היה לך?״ אני שואלת בחזרה ומחכה לתשובה .
״היה מעניין האמת המשכנו ללמוד על הגוף ובעוד כמה שבועות נתחיל ללמןד על המוח״ מספרת על המגמה .
״אני שמחה בשבילך״
״הוא הטעם שלי בדיוק, חוץ מהעבודה שהוא גדול ממני בעשור אבל לאהבה אין גבולות״ דורון מגיע באנרגיה ולא מפסיק לספר על המורה שהוא ואני מצטטת ׳בול הטעם שלו׳ .
אני מרגישה מאושרת בשביל שני החברים הכי טובים שלי שמצאו אושר גם אם הוא לא מלא, לא בנוי, לא תלוי באדם אחר, הם פשוט הם.
״אני שמחה בשבילך אבל אתה חייב להודות שזה די מסובך לא? הוא המורה שלך״ שילב אומרת לדורון בחצי חיוך .
״אני יודע אבל בואי לא נקדים את המאוחר״ הוא ממשיך להיות אופטימי ומחייך, אני מביטה בשעון ומגלה שנשארו חמש דקות לסוף ההפסקה מה שמזכיר לי ללכת ללוקר, אני נפרדת מהם ונכנסת אל בית הספר.א
אני פותחת את הלוקר הכחול שלי ומוציאה מחברת היסטוריה .
אני סוגרת את הלוקר ועוסקת בהכנסת הספר לתיק, וכאשר מסיימת מתחילה לצעוד אל עבר הכיתה , אני מביטה לצד ומבחנה בזוג עיניים שמביטות עליי,וכל מה שאני מרגישה מהן , זה אימה.
