My favorite ships💖 וואנשוטים על שיפים

לוני

הזמן: השנה השישית של לונה וג׳יני, השנה שבא הארי מנסה לעצור את וולדמורט, לפני חג המולד
נ.מ. ג׳יני
הטירה נהיית בלתי נסבלת, אוכלי מוות בכל מקום וחדר הנחיצות צפוף מידי. אני מחכה לחג המולד, ללכת מכאן כבר... ואני מתגעגעת לדפוק הזה הארי שהלך ואני לא יודעת אם יחזור. אני מתגנבת החוצה מהטירה בשקט מופתי והולכת לטייל במדשאות. המדשאות בלילה נוצצות באור הכוכבים. אני ממשיכה לטייל, שקועה במחשבות עד שאני כמעט נתקעת במגזין של הפקפקן. ישר. מה שאומר ש... אני מרימה את מבטי ורואה את לונה תלויה הפוך מעץ. אני לא יכולה שלא לחייך. פעם לא התייחסתי אליה ברצינות, אבל עם חלוף הזמן התחלתי לחבב אותה. היא עוזרת המון בלהגן על שאר התלמידים ״היי לונה!״ אני אומרת בעליזות, ולונה מפילה את הפקפקן בהפתעה ״גם את בורחת מהטירה בלילות?״ היא שואלת בחולמניות ״כן״ אני אומרת נחרצות ״יש כל-כך הרבה יטושטושים בטירה...״ היא מוסיפה בחולמניות ואני לא מסוגלת שלא לחשוב שכל התמהוניות הזאת שלה קצת חמודה! את לא יכולה לחשוב את זה! אני אומרת לעצמי לונה היא חברה טובה אבל זהו! שום דבר יותר! נכון...? ״יטושטושים לא קיימים״ אני אומרת ללונה ״בטח שהם קיימים״ היא אומרת וממשיכה לעיין בפקפקן ״בדיוק כמו שנורקקים פחוסי קרן״ אני מגלגלת עיניים ״רוצה לטייל?״ אני שואלת ״כמובן״ היא עונה ויורדת מהעץ. אנחנו מתחילות לטייל בשתיקה ״אולי יום אחד נצא שתינו למצוא שנורקקים פחוסי קרן״ היא אומרת בנחמדות ומושיטה לי את ידה. אני לא יודעת מה לחשוב על זה אבל נו טוב... אני מחזיקה את ידה. ומסמיקה קצת??? מהההההההההה?? ״אוקיי״ אני אומרת בשקט והיא מהנהנת, מחזיקה את ידי בנחמדות.
אנחנו משוטטות במדשאה סמוקות כולנו לנוכח הידיים המחוברות שלנו, אך למזלנו החושך (והנמשים שלי) מסתיר את זה. לפתע רעש מפתיע נשמע ואז אור של קללה נורה לעברנו. בתור אינסטינקט אני דוחפת את לונה וסופגת את הקללה במקומה. הכל מחשיך
נ.מ. לונה
ג׳יני נפגעה מקללה! אוי לא! אני רואה את האחות קארו מגיעה אלינו, ויודעת שהלך עלינו. אני לא רוצה שג׳יני תיפגע! ״תראו תראו מה יש לנו כאן״ אומרת האחות קארו וכובלת אותי לפני שאני מספיקה להגיב ״הבוגדת דם והמשוגעת״ ממשיכה קארו וכובלת את ג׳יני ״אני בטוחה שאוכל לשחק בכן היטב!״ אוי לי... לא רציתי שג׳יני היקרה תיפגע... אבל הכל יהיה בסדר נכון? הכל יהיה בסדר! אנחנו מגיעות למרתפי העינויים ואני רואה את כתמי הדם על הרצפה וחרדה מתחילה למלא אותי. אני עוצמת עיניים ומדמיינת אותי ואת ג׳יני מחפשות שנורקקים פחוסי קרן, הדמיון מרגיע אותי ואני פותחת עיניים ומסתכלת על המציאות בצורה הגיונית, ושמה לב שהשרביט נכנסה לתוך השרוול שלי כשג׳יני הצילה אותי מהקללה. אני מתעוררת מהמחשבות שלי כשקארו זורקת אותי על הרצפה. ומתחילה לענות את ג׳יני. הצרחות שלה מדרבנות אותי ואני מצליחה לחלץ את השרביט מהשרוול ״שתק!״ אני ממלמל והקללה פוגעת בה והיא נופלת אחורה. הכבלים שלי משתחררים ואני רצה אל ג׳יני ״אפיסקי״ אני ממלמל ומרפאת את הפצעים שלה ״לונה...?״ היא אומרת בחצי קול ״ג׳יני? את בסדר?״ אני שואלת ״אני חושבת...״ ״אפיסקי״ אני אומרת שוב והפצעים נסגרים לחלוטין ״איך את מרגישה עכשיו?״ אני שואלת שוב בחשש, מקווה שהיא החלימה ״יותר טוב״ אומרת ג׳יני. אנחנו קרובות אחת לשנייה, ממש וכהרף עין השפתיים שלנו נצמדות לשנייה ונפרדות, ואני לא מבינה מה קרה, חוץ מזה שאני אוהבת את זה ״כדאי שנלך...״ היא אומרת ונעמדת כשהיא נתמכת בי ״בואי נלך מכאן״ אני מסכימה ואנחנו יוצאות יחד ממרתפי העינויים, לא מדברות על מה שקרה לפני רגע
נ.מ. ג׳יני
נישקתי את לונה לאבגוד! אהההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה
אבל אני אוהבת את הארי לא? אבל הארי עזב אותי ומי יודע אם הוא יחזור... מי יודע... ולונה, לונה היא כזאת...! מהממת, זאת המילה שאת מחפשת? קול קטן לוחש בראש שלי ״שקט״ אני ממלמלת בהיסח הדעת, ולונה מסתכלת עליי במבט תוהה ״כלוםכלום״ אני עונה ואנחנו ממשיכות ללכת בשתיקה, עד שאנחנו מגיעות לכניסה לחדר הנחיצות. ״אז... אני מניחה שאנחנו נכנסות?״ היא אומרת בחולמניות החמודה שלה. תנשקי אותה!!!!!!!!!!!!! צורח הקול הקטן בראש שלי, ואני מחליטה שאין חי מה להפסיד. עזבו אתכם מהארי. אני תופסת בה ומנשקת אותה נשיקה ארוכה, והיא משתפת פעולה
נ.מ. לונה
ג׳יני נישקה אותי! זה אמיתי! זה לא חלום! אני מתנשקת עם ג׳יני וויזלי! זה יותר טוב אפילו משנורקקים פחוסי קרן!
אנחנו נשארות בנשיקה כמה דקות ואז מתנתקות בגלל מחסור באוויר ״א-את אוהבת אותי?״ אני שואלת לא מאמינה ״כ-כן״ עונה ג׳יני בשקט ״רוצה לצאת איתי?״ אני שואלת בזמן שהפרפרים ממלאים את כל כולי ״כן!״ היא עונה בשמחה ואנחנו עולות יד ביד לחדר הנחיצות