אין לי מושג למה אני בכלל הולכת לבית הספר. יש לי אוטו, אבל משום מה אני תמיד הולכת ברגל. זה לא הליכה כזאת ארוכה, רק איזה רבע שעה. האוויר הצח מאיר לי את החיים, אבל אסור שמישהו ידע. אם ידעו שאני אוהבת משהו אז מייד ינסו לקחת את הדבר הטוב ממני. זה תמיד ככה.
כשהייתי בת שש והתחלתי את כיתה א׳ אמא קנתה לי קלמר חדש מלא בטושים ועפרונות. אני הרגשתי כל-כך גדולה, כמו האח הגדול שלי בנג׳י. ביום הראשון ללמודים באה קבוצה של בנות וזרקו לי הכל על הרצפה. כשהתחלתי לבכות המורה אמרה לי לא להיות תינוקת, שסך הכול צריך להרים ולסדר את הבלגן. הייתי בשוק שהבנות אפילו לא היו צריכות להתנצל. למורה ברור לא היה איכפת.
באותה שנה הורי לא התנהלו בשקט עם אחד השני. הייתי יושנת הרבה עם אחי כשבלילות הורינו התווכחו. פחדתי שאם אגיד לאבי או אמי מה קרה בבית הספר,זו פשוט תהיה עוד סיבה לויכוח. אז שתקתי. גם לא סיפרתי לבנג׳י. רציתי שהוא יהיה גאה באחותו הקטנה שהיא לא איזה תינוקת. כל יום עד כיתה ה׳ הציקו לי, עד שלמזלי עברנו לעיר אחרת. בנג׳י לא שמח לעבור, אבל אני הייתי בשמים.
החלטתי שבבית הספר החדש אף אחד לא יציק לי, יפחדו ממני במקום. זאת הסיבה שביום הראשון של כיתה ה׳ אני כבר הייתי ביחסים קרובים עם המנהל. וגם למה ישב לידי ילד מהכיתה עם אף מדומם. הוא לא עשה לי משהו רע, פשוט בחרתי מישהוא שנכנסתי לכיתה ונתתי לא בוקס. זה הכל.
מאז, אף אחד לא התקרב אלי, וזה התאים לי יופי.
YOU ARE READING
Playing With Fire *Hebrew* *girlxgirl*
Teen Fictionעדן תלמידה עצבנית. היא למדה לא להראות שום חולשה ושום אהבה כלפי אף אחד. אבל הכל משתנה כשתלמידה חדשה מגיעה, מישהיא שלא מפחדת מעדן.
