הכל או כלום- ג'יקוק

הכל או כלום חלק 2

שנים עברו מאז המקרה, וג'ימין לבסוף התרגל לביתו החדש. לכך שסוף סוף יש מישהו שמטפל בו, מכין לו ארוחות חמות, ונותן לו חיבוק כאשר רע לו ונזכר בהוריו.
הוא אפילו התרגל לצפיפות ששררה בבית הקטן, אך זה כבר לא הפריע לו יותר. והתחיל גם להתרגל לקיטורים של ג'ין על רווקותו הנצחית (ג'ין איים שאם לא ימצא פרטנר בזמן הקרוב הוא יאלץ את ג'ימין להתחתן איתו, דבר שהבעית את הצעיר) הוא חיבב את ג'ין מאוד, ועד מהרה הוא הפך לאחד מהאנשים החשובים לו ביותר.
ג'ין מצידו, נקשר לילד הקטן מאוד, אך תמיד היו לו ספקות שכרסמו בו. הילד מתבגר, הוא צריך לרכוש השכלה, להיות עם ילדים בני גילו. כרגע ג'ימין סירב ללכת לבית ספר ציבורי, אז ג'ין נאלץ ללמד אותו בבית כל מה שהצטרך לדעת.

בוקר אחד, כשג'ימין היה כבר אחרי גיל יסודי ובגיל שנה שנייה בחטיבה, העז ג'ין להעלות הצעה בהיסוס.
"ג'ימין, מה דעתך על ללכת לבית ספר השנה?" ג'ין שאל בעדינות. "אתה כבר בן ארבע עשרה. לפחות תלך לשנה האחרונה בחטיבה."
ג'ימין הרים מבט מבועת אל ג'ין, עיניו פעורות.
"אבל, ג'ימין אתה לא חייב." מיהר ג'ין להסביר. "אני רוצה שתלך לבית ספר שתכיר חברים ואתה תהנה. אתה לא יכול להיות תקוע בבית כל היום, כשהיציאות היחידות שלך הן למכולת וחזרה. אל תבזבז את הילדות שלך." 
ג'ימין נשם עמוק. הוא לא רצה בכלל ללכת לבית הספר, הוא הרגיש שהוא לא מוכן לזה. להכיר אנשים חדשים, לחץ של מבחנים... ממש לא בשבילו. אך, אם זה יעשה את ג'ין שמח ומסופק, הוא ילך.
"אין לי בעיה," אמר לאט ובהיסוס, "אבל אין לנו כסף לשכר לימוד."
"אני אסתדר," אמר ג'ין וליבו התרחב מהדאגה של הצעיר והסכמתו לעניין. "חסכתי קצת כסף בשנים האחרונות, ויש לנו יותר כסף עכשיו. שנה הבאה אתה גם תוכל להתחיל לעבוד, ואם תרצה תמשיך בלימודים."
"אוקיי, אני אנסה. תודה ג'ין." ג'ימין אמר בחיוך קטן, עיניו נוצצות.
"אין על מה להודות לי," צחק ג'ין. "אתה ילד רגיל ואלו חלק מהדברים שכל ילד זכאי להם. אני עזרתי לך קצת, וזה אחד הדברים שאני אמור לעשות." הוא ליטף את ג'ימין בראשו.

***
השעון המעורר מצלצל. ג'ימין התעורר בגניחה, משפשף את שיערו הפרוע. הוא קלט את ג'ין מולו, מחזיק בידו תלבושת אחידה.
"בוקר טוב ג'ימין," קרא ג'ין בעליזות, קצת יותר מדי בעליזות לטעמו של ג'ימין. "קום אתה צריך ללכת לבית הספר, אתה מתחיל היום."
"אה, זה היום?" ג'ימין ניסה להרוויח זמן על ידי שאילת שאלות חסרות תועלת. "אין לי כוח..."
"ג'ימין, אמרת שתנסה." נזף ג'ין בעודו מושך את השמיכה הרחק מג'ימין. ג'ימין פלט קול של אי שביעות רצון, וניסה למשוך אותה חזרה, ללא הצלחה.
"אני יודע אבל אין מה לעשות." ג'ין טפח על ראשו של הילד הישנוני. "קום ג'ימין, אתה יכול לעשות את זה. אני אעזור לך בלימודים כשתצטרך."
"אבל... אני מפחד," ג'ימין התיישב ומלל את אצבעותיו. "ומה אם אני לא אמצא חברים? ואם לא אהנה, ולא ארצה ללכת..."
"ג'ימין אתה תהנה, אל תדאג." ג'ין הרגיע את הנער. 'יהיה בסדר. אתה תכיר המון ילדים בני גילך ותאמין לי שכולם ירצו להיות חברים של מתוק כמוך," ג'ין חייך וצבט צביטה כואבת מאוד בלחיו של ג'ימין.
"אתה סתם אומר!" ניסה ג'ימין להתנגד אך ג'ין קטע אותו.
"אני אסיע אותך לשם, עכשיו תתארגן יוצאים עוד רבע שעה."
גימין נאנח בתבוסה, וקם להתארגן במלוא המהירות כיוון שלא נשאר לו זמן. כשסיים, פנה אל המטבח איפה שג'ין הכין לו ארוחת בוקר וצהריים.
"יופי, אתה מוכן?" ג'ין הסתובב וניגב את ידיו.
"כן," נשם ג'ימין נשימה עמוקה. "בוא נצא."

"ג'ימין, הגענו." ג'ין פתח את חגורת הבטיחות שלו ויצא החוצה.
ג'ימין לא זז ממקומו. ג'ין ניגש אל דלת המכונית ופתח אותה. ג'ימין לא יצא. "ג'ימין?"
"אני מפחד," אמר ג'ימין בקול חרישי.
"אל תדאג," עודד אותו ג'ין. "אם משהו לא יסתדר אני יבוא לאסוף אותך מוקדם טוב?"
ג'ימין הביט אל ההיונג שלו. "באמת?"
"ברור," חייך ג'ין. "ותתקשר אלי שאתה מסיים אני יבוא לאסוף אותך."
"אוקיי," ג'ימין יצא מן המכונית.
"ביי היונג."
ביי ג'ימיני, תהנה."
ג'ימין חייך אליו בהיסוס, ופנה אל שערי בית הספר.

נקודת המבט של גימין:
אחרי שוטטות ארוכה ברחבי בית הספר בחיפוש אחר הכיתה שלי, סוף סוף מצאתי אותה.
לא היה נעים ללכת במסדרון, כל התלמידים הסתכלו עליו והתלחששו. מעצבן להיות התלמיד החדש. עבר זמן רב מאוד מאז שג'ימין היה בבית הספר, ולצערו, התקופה הזו נגמרה.
נקשתי על הדלת בהיסוס וישר לאחר מכן פתחתי אותה.
המורה הציגה אותי לכיתה, ואני נעמדתי בהיסוס לידה.
"עכשיו תציג את עצמך, ג'ימין." המורה ביקשה.
למה לעזאזל? למה אלוקים שונא אותי?
"אממ, טוב." בלעתי רוק בהיסוס.
"היי אני ג'ימין, פארק גימין. נעים להכיר אתכם." המורה חייכה בשביעות רצון. התלמידים בחנו את ג'ימין הנבוך, וראה מזוית עינו כמה בנות שנעצו בו מבטים שהצהירו על כוונותיהן בבירור. "שב ליד טאהיונג." המורה הורתה, והפנתה את גבה לכיתה בעודה מתחילה לכתוב על הלוח. ג'ימין פסע במעברים עד שהגיע אל תלמיד אחד בעל שיער כסוף שהרים את ידו.
כשהתיישב, אותו התלמיד חייך אליו חיוך גדול ואמר:" היי! אני טאהיונג. נעים להכיר אותך." ג'ימין החזיר אליו חיוך. הוא היה נראה נחמד, כל כולו מקרין שמחה. ג'ימין וטאהיונג דיברו כל השיעור הראשון, מכירים זה את זה. השיעור נגמר, וג'ימין כבר הרגיש יותר טוב. הוא כבר לא חשב שהשנה הולכת להיות זוועה כמו שחשב בהתחלה, ועכשיו החליט לתת לבית הספר צ'אנס. הוא הוציא מתיקו את הארוחה שג'ין הכין לו בבוקר. כשהזדקף חזרה, הוא ראה תלמיד אחר פוסע לעברו, חתיך בצורה הזויה

_______________________________________

אך ג'ימין לא ידע שהחתיך הנסיך הזה היה בעלה של תהל, התלמידה הכי יפה ביקום ובבית הספר שלהם. ג'ימין ידע שאין לו סיכוי עם החתיך השרירי והחיוך הממיס, והלך להתאבד.
הסוף!!

כשחברה שלי מתקנת את הסיפור ומחליטה להביא פנטזיות משלה!!😂