סיפור אהבה איטלקי

פרק בונוס יאללה בלאגן

הרגשתי קצת מוזר לכתוב על אנטוניו בלי הקטע המקורי שלו, שהוא קטע שאני מאוד אוהבת, אז הנה הוא.

זעקות השבר של גברת אגריקולה נשמעו בכל רחבי הבית, מרעידות את החלונות, מהדהדות מבעד לדלתות הסגורות, מתפשטות על פני האי האיטלקי הקטן בהדהוד רועם. "Animali! Selvaggi! חיות! פראים! מה הם עשו לו, מה הם עשו..." דמעות זלגו מעיניה בפראות והיא כיסתה את פניה בשתי ידיה, זועקת ומתייפחת בעדן. "הם רצחו אותו, החיות האלה, הפראים האלה... אוי, חיות! פראים! מה הם עשו לו!" המכתב נשמט מידה, מסתחרר באוויר באיטיות בדרכו אל הרצפה- כמעט כאילו הוא חסר משקל לחלוטין. 

לפני שפיסת הנייר - עליה היו מסומנות אותיות ממכונת-כתיבה רשמית, בעלת רווח כפול - הגיעה לרצפה, יד מחוספסת תפסה אותה. הדייג המבוגר פרץ בבכי כמעט מיד אחרי אשתו, מניד בראשו וסופק את כפותיו חליפות בקריאות "אוי! מה יהיה עלינו... מה יהיה עכשיו..." 

בנם הצעיר של הזוג, שמיהר לחדר ביחד עם אביו, חטף את המכתב בפעם השנייה ועבר עליו בזריזות, עיניו הבהירות חולפות על פני האותיות כמעט מבלי לקרוא אותן. אחר הטיח את המכתב בשידת העץ ויצא מהסלון בסערה, כנפות החולצה מתנפנפות מאחוריו. 

ג'וזפה, הבן הבכור, יצא להילחם למען איטליה - להגן על ארצו מפני בעלות הברית הקפיטליסטיות. עכשיו הוא נשען על משקוף דלת המטבח, ידיו משולבות ואחת מרגליו פשוטה לפנים, הופכת את הגישה למטבח למאתגרת. "מה זה, אנטוניו, מה קרה?" 

פניו של הנער הצעיר יותר הזדעפו לפני שתפס את כתפו של אחיו הגדול והוביל אותו אל מחוץ לבית, עוצר אותו מספר צעדים מעבר למשקוף הכניסה. "בניטו מוסוליני נהרג. מצאו אותו בכפר בצפון והוציאו אותו להורג." 

עיניו של ג'וזפה, שהיו כהות יותר מאלה של אחיו, התרחבו. "סוף סוף!"

"שקט. אל תטריד את אמא."

מאז, בכל פעם בה הושמע שמו של השליט המנוח, אמו של אנטוניו מלמלה "Animali" או "Selvaggi", חליפות; ובכל יום ראשון הראשון בחודש נר דולק הונח בחלון הבית לזכרו של הרודן. 

היא לא הייתה היחידה. ג'וזפה היה המום מכמות תושבי האי שהתכנסו לחלוק כבוד למוסוליני.

"הם לא חיילים, והם לא איבדו אף בן משפחה." הוא הסביר לאחיו הצעיר באחד הערבים, בעודם יושבים על קיר אבן ישן הצופה לים ומעשנים סיגריות. "אז הם לא יודעים כמה רע זה היה. שמע, טוניו, אין לך בכלל מושג כמה אתם מזליסטים שהייתם פה בזמן המלחמה."

אנטוניו האמין לו. בתחום הזה, לפחות, הוא ידע שהוא בר-מזל.

לא הייתה לו שום תשוקה אמיתית לעזוב את האי וללכת לחקור את העולם. הוא נטה לראות דברים עין בעין עם הוריו, וחלק את רוב דעותיהם ואמונותיהם. הוא ביקר בכנסייה בכל יום ראשון ואהב את האל; ולמרות שלא היה חובב גדול של דיג, יצא לדוג ביחד עם אביו מדי פעם. 

אפילו אם היה רוצה לעזוב, לא היה לו מספיק כסף - ובכל מקרה, לא ידע יותר משתי מילים באנגלית רצוצה. מהשמועות ששמע, המקום היחיד שבעדו היה שווה לעזוב את האי הוא אמריקה - יבשת שבה הכל גדול, והמלחמה לא הכתה. 

הוא פקפק בכך שאמריקה תוכל אי-פעם להיות יפה כמו האי פונזה.