חייל שלי BoyxBoy *גמור*

פרק 4

מסדר בוקר וואו זה הדבר הכי קשה בחיים.. לא אני לא מגזים באמת, העובדה שקמים בחמש בבוקר זה כבר מספיק מעייף.
המפקד קרא בשמות החיילים על מנת לוודא שכולם אכן נמצאים.
"אושר"
"כהההן" עניתי מפהק, מהר סגרתי את פי אוי.. פדיחות.
הסתכלתי לצדדים ממבוכה, המבט שלי פגש בשלו, הוא חייך חיוך קטן.. אך מהר הסיט את מבטו חזרה אל הרשימה והחיוך הוחלף בשפתיים ישרות ומבט רציני.
אוקיי.. חשבתי לעצמי, מותח את שפתיי גורם לגומה השמאלית שלי לבלוט.
במהלך היום כעיקרון לא עשינו משהו מיוחד, אני לא מועמד להיות חייל בקרבי. יש לי את הנתונים להיות ושלא תחשבו, הצבא לא שיחרר אותי בקלות, איכשהו ברחתי מהתפקדים הקרביים.
זה לא בשבילי אני פחדן מידי להילחם, מה אעשה? זו האמת.
___________________________________
הלכנו רוב הזמן בבסיס כל כמה דק המפקד צועק "ב3 שלי הלכנו!" ושוב הלכנו בבסיס.
הגרוע מכל הוא שאנחנו חייבים ללכת עם הכומתה על הראש וממיה משומשת ממנה אנחנו צריכים לשתות.
"מי פה רוצה להירשם לחופלת?" שאלה אחת החיילות מהקבוצה שלי, היא האחראית לכל מה שקשור לקבוצה ומעבירה למפקד.
"אני"
"אני"
"אני"
מה קורה כאן? מה זה החופלת הזה בכלל?
כולם פה רוצים להירשם לזה.
"היי, אורן?" אמרתי לאחד מחבריי לקבוצה.
"אה אושר?" הוא אמר.
"מה זה חופלת?" שאלתי מסתכל עליו לא מודע לכלום פה, ממש טירון.
הוא חייך אליי מלטף לראשי, הוא יותר גבוהה ממני לצערי אני 1.67.
"אתה כזה חמוד" הוא אמר.
"חופלת זה הוא, תפקיד בצבא.
בדרך כלל זו מישהי והיא בעצם מי שמפנה אותך לרופא" הוא המשיך.
"למה כולם רוצים ללכת אליה?" שאלתי שוב, שם את ידי על המותניים, מסדר את הרובה הכבד הזה.
"בוא בוא רגע" הוא אמר מתרחק טיפה מהקבוצה.
"נו" אמרתי מסתכל עליו, כשאנחנו רחוקים טיפה מהקבוצה.
"התור לחופלת בדרך כלל ארוך"
"אוקיי ו.." סימנתי לו שימשיך עם ידי.
"מזגן" הוא לחשן לאוזן שלי.
מה? הסתכלתי עליו במבט מבולבל.
הוא שוב חייך הפעם טיפה צוחק.
"אושר תיראה, בזמן שאתה יושב ומחכה אתה שורף את הזמן שם במזגן יושב בנוחות, במקום לעמוד בשמש כל היום"
הוא מסביר עם ידיו.
"אה" אמרתי מרים אצבע כמישהו שעלה על משהו.
"זה גאוני" אמרתי מחייך, מרים את ידי לכיף.
"לגמרי" הוא אמר, מחזיר לי כיף לא מייבש.
"אהממ אושר" אמר אורן מסתיר חיוך עם ידו.
"מה?"
"הכומתה שלך.." שוב המבט המבולבל חזר לפניי.
"היא הפוכה" אוי.. אני לא מאמין, גם ככה כל הבוגרים פה מתלחששים על הטירונים, אני פשוט כישלון.
"אה.." אמרתי מחייך, מת ממבוכה מבפנים.
ניסיתי לסדר אותה לא מצליח לראות מה אני עושה.
"עזוב עזוב, אני אסדר את זה" הוא אמר מחייך מניד את ראשו לשלילה.
חייכתי חזרה אליו, מעיף מבט חזרה לקבוצה כשהחיוך עדיין על פניי.
ופגשתי במבט שלו.. המפקד, זה היה מבט אחר הפעם, הוא חדר לי לנשמה, מה נסגר איתו?
ראיתי שלאלון לוקח זמן.
"אוקיי.. אוקיי.. צריך לחזור לקבוצה" אמרתי, מוריד את ידיו של אורן מהכומתה שמונחת על ראשי.
"המפקד מסתכל עלינו, קדימה" אמרתי לאורן בשקט שוב מסדר את הרובה.
__________________________________
המפקד היה מסתכל עליי מהצד מידי פעם, ניסיתי לבדוק אותו.
עמדתי בשורה הימנית בשלשות, הוא הסתכל עליי מהצד של העין שלו.
ברגע אחד בו הוא לא הסתכל מהר עברתי לצד הימני. הוא חזר להביט במקום בו הייתי הוא ראה שאני לא שם הרים את מבטו וחיפש אותי מבין כולם משום מה כשהוא ראה אות אורן ואז מצא אותי, הוא ראה שאנחנו לא עומדים אפילו קרוב אחד לשני אנחת רווחה קטנה יצאה מפיו.
אני לא יודע אם זה כי אני כותב סיפורים על אהבת בנים, אבל משהו פה מרגיש לי מוכר.

הבחור הגבוהה רץ מזיע במגרש הכדורגל, מדי פעם מעיף מבט לקהל.
שם הוא עמד קטן אבל כל כך בולט בעיניו של שחקן הכדורגל המתרוצץ על רחבת המגרש.
"גול!" קרא הקהל כשקבוצתו של הבחור הבקיעה הוא חייך וקפץ במגרש, אך העיניים אותן הוא חיפש הביטו על מישהו אחר, מישהו שהוא יודע כי הוא בחיים לא יוכל להחליף.
הוא נשאר עומד על המגרש כשכל הקבוצה שלו קופצת עליו, רעש הקהל התעמם והפך יותר ויותר חלש, העולם צבוע בשחור ולבן, הצבעוניות היחידה שהייתה בחייו היא הוא.
אך הוא כרגע מחייך עם מישהו אחר.
מאט שחקן הכדורגל הפופלארי של התיכון שכל העולם עליו עכשיו מסתכל.
מביט רק על מישהו אחד ליאם, הוא חייך כי ליאם מחייך אפילו שזה לא איתו.

קצת דומה לסיטואציה שהייתה פה היום אבל השוני היחידי הוא, שמאט אוהב את ליאם.
זה בטוח לא המצב עם המפקד!
אבל למה זה מרגיש כאילו זה כן..?
___________________________________
אני ואורן התקרבנו הוא הפך לחברי הטוב כאן בצבא.
חולקים מירמור ושיעמום ממש חברים לחיים.
"מי פה רוצה להירשם לחופלת?"
אני ואורן הסתכלנו אחד על השני ובמהירות עונים "אני" מרימים יד למעלה מחייכים אחד לשני, מנסים לא להיות שקופים.
"אושר, אני צריך אותך איתי היום אז.." הוא חיפש מילים להגיד.. מה הוא הולך להמציא עכשיו.
גילגלתי את עיני מוריד את ידי מטה שוב מותח את שפתיי.
"אני צריך לעבור איתך על כמה דברים" עיניו בהו באדמה, הוא לא העז להסתכל עליי.
מה קרה איפה הכריזמטיות של המפקד שאמורה להיות לו?
"אוקיי" אמרתי מבואס, שנינו מובאסים אני ואורן.
לא נורא לפחות אחד מאיתנו יהנה.
__________________________________
נכנסנו לחדר האחסון.. מה אנחנו עושים פה?
המפקד נכנס ואני אחריו הוא עומד כשגבו אליי, ואני נצמד לדלת לאחר שסגרתי אותה, צפוף פה..
"אושר.." אמר המפקד מוריד את הכומתה, מצמיד אותה לחזה שלו ומסתובב אליי.
המבט שהיה לו בעיניים כל כך רך וחם אני יכול לטבוע בהן משום מה הן היו עצובות..
"אושר..? אתה לא זוכר אותי?" הוא אמר, הקול שלו התרכך, מחייך חיוך עצוב מתקרב אליי לאט לאט מתכופף אליי לא משאיר מרחק לנשימה.
הבטתי על שפתיו אותם עכשיו הוא נשך ואז על עיניו הבוהות בשפתיי.
"גל?" אמרתי ודמעה ברחה מעיניי.