ויל היקר:
אני זוכר את הגוף המיוזע שלך כאשר התאמנתה עם חבריך בזירה שולח עליי מבטים דואגים רואה שאני תמיד שם, מפריח אליי נשיקות באויר ואני רק מגחח לעברך ולאחר מיכן מתלונן על כך שאתה מזיע כולך.
עם רק יכולתי להריח אותך כך עוד פעם אחת....
רק עוד פעם אחת.
לשמוע שוב ושוב עד כמה אתה אוהב אותי ודואג לי לראות את פרצוף הדוקטור שלך שכול כך שנאתי שאתה עושה לי ועכשיו...
עכשיו אני רוצה לראות אותו עוד פעם אחת.
רק עוד פעם אחת!
שתחבק אותי, תערסל אותי ביידך ותבטיח לי שאני שלך שתישמור עליי לנצח ...
רק עוד פעם אחת לחוש את שפתייך כנגד שלי ...
רק עוד פעם אחת...
בבקשה רק עוד פעם אחת!
אמור לי שאתה אוהב אותי שלוש מילים פשוטות ואמיתיות לדעת שאתה אוהב אותי בכול ליבך...
איך בכול פעם שהייתי נפצע היית מטפל בי בכול כך עדינות יודע שאני שלך ואתה לעולם לא תיתן ששום דבר רע יקרה לי
ולפעמים הייתי בוכה מעט.
גם עם זה לא כול כך כעב... והיית אוחז בסנטרי עניי פוגשות בענייך הכחולות שחיממו אותי וגרמו לליבי להתהפך מזכירות שיש לי כזה שכול כך אוהב אותך...
והייתי מבחין עד כמה עצוב אתה נהייה כאשר אתה רואה את הדמעות בעניי שולח יד חמימה ומנגב אותם, וביקשת שהבטיח לך שלא אבכה "מלאך שלי לעולם על תבכה! מלאך כמוך לא אמור להיות עצוב לא משנה מה..."
כך אמרת לי...ראית בי מלאך...
ואני הבטחתי... הבטחתי שלא אבכה כי אתה הופך אותי שמח...
ובכן ויל אני מצטער... שיקרתי...
אני כותב את המכתב הזה... המכתב האחרון. בידיעה שעשים אותו על הקבר שלך...
ובוכה.
ויל אני בוכה! אני צריך אותך!
אני באמת בוכה. אני צורח.
כי לקחו לי את השמש שלי שהאירה את כול עולמי וחיממה אותי
זה אתה! ועכשיו הכול חשוך אצלי...
לקחו את השמחה שלי
זה אתה ! ועכשיו הכול כך עצוב...
לקחו את הלב שלי...
כן ויל גם זה אתה! כי אני אוהב אותך...
אני כול כך אוהב אותך בבקשה תסלח לי...
אבל אני יכול לחייך רק איתך...
*******
שטפתי את הקבר מהעפר והנחתי את המכתב על האבן הלבנה, הוא לא כאן...
המחשבה שהוא כבר לא כאן מהדהדת בראשי ואני נזכר איך ראיתי את הדם שמכסה את שערו הבלונדיני את החיוך האחרון שנתן לי. התחננתי בפניו שלא ילך לי.
צרחתי ובכיתי אבל זה לא שינה דבר...
אני נזכר בפעם בה בכיתי בפניו
אמרתי לו אז שאני חושב שאני לא יכול יותר שאני על סף שבירה.
הוא חייך ומחא את דימעותיי
"ניקס איך אפשר לשבור אדם שאסף את כול השברים של עצמו והרכיב אותם מחדש?"
הוא שאל אותי ונתן לי כוחות הוא האמין בי... אבל מה שהוא לא ידע זה שהוא הרכיב אותי מחדש.
הדביק חתיכה אחר חתיכה עד שהייתי שלם עם עצמי...
ועכשיו זה כאילו לקחו לי את הדבק הזה שהחזיק אותי ושוב אני שבור ומפורק...
מחיתי את דימעותיי והלכתי אל עבר האגם שבמחנה החצויים
האגם שבו היו השיחות הכי טובות שלנו.
שיחקתי בידיי עם חרבי השחורה הוא תמיד היה נבהל מימנה...
הנחתי אותה כך שחודה מופנה לעבר ידי אני רוצה להיות איתו.... אני צריך אותו!
אולי....
אולי עדיף לי כבר למות מאשר לחיות בילעדייו?
הדבר הבא שראיתי היו טיפות דם גדולות שנוטפות מידי אל עבר המים השקופים וצובעות אותם באדום הראייה שלי הטשתשה
"ניקו!" שמעתי צרחה מאחורי
היה זה פרסי. כבר כמה ימים שהתעלמתי מימנו או בכלל מהסובבים אותי שניסו לדרוש לשלומי. הוא רכן והרים את ראשי אלייו הרגשתי כאילו מרוקנים אותי מאויר
"לפחות עכשיו... אני... יהיה איתו.." גימגמתי בקושי רב
"כן! אתה תייהיה איתו" פרסי הנהן לעברי ודמעות בענייו, ואז הכול כאב לי ולאחר מיכן לא הרגשתי כלום רק חושך...
הצלחתי לפתוח את עניי כבר לא הייתי במחנה, לגוף שלי לא היה משקל ולא הרגשתי את עצמותי הייתי מת.
ירדו טיפות של גשם שהרטיבו את עורי ושם ראיתי אותו.
יושב שם על בול עץ שהונח בשממה הענקית שיערו הבלונדיני נרטב והוא מסתכל עליי עם עניו הכחולות שכול כך אהבתי....
פני יתרטבו לא ידעתי כבר עם זה גשם או דמעות רגלי כשלו ונפלתי ארצה הוא קם ורכן לעברי מסיט את שערי הרטוב מפניי ומחייך אליי את חיוכו המקסים.
הוא הצמיד את מצחנו "אני אוהב אותך" לחש לעברי ושפתינו נפגשו בנשיקה שכול כך השתוקקתי אלייה....
אומנם הייתי מת... אך הנשיקה הזאת החזירה אותי לחיים.
