מועדון הלבבות השבורים

החן ואיך למצוא אותו בעיני אחרים

״נראה לי שזה מקולקל.״ אמרה הנערה ולחצה ללא הפסקה על כפתור הקומה השלישית. הנער הרים את מבטו מהטלפון וחייך קלות.
״המעלית קצת זקנה, תמיד לוקח לה זמן. חכי כמה שניות וזה יסתדר.״ השיב לה וחזר להתמקד במסך.
היא נשענה על קיר המעלית והמתינה, מתחמקת ממבטו כפי שרוב האנשים עושים במעלית. היא סתם בהתה בצג שהראה את מספר הקומה וייחלה שהמספר בו יתחלף. חלפה דקה ועדיין לא קרה דבר.
״טוב,״ אמר הנער והתקרב ללוח הכפתורים של המעלית, ״זה באמת קצת מוזר.״
״אתה יודע איך לפתור את זה?״ שאלה הנערה. הוא סובב את ראשו לכיוונה וחייך חיוך שובב.
״סולו פסנתר!״ קרא, קד עמוקות ואז הסתובב אל הלוח ולחץ על כל הכפתורים. הנערה צחקקה וכיסתה את פיה בגב ידה. המעלית לא הגיבה לאף לחיצת כפתור.
״אני חושבת שאנחנו תקועים פה.״ חייכה אליו.
״אז שנייה, אני אתקשר למישהו.״ הודיע וחייג אל מספר מהשיחות האחרונות שלו, והם ניהלו שיחה קצרה של דקה.
״יחידת החילוץ בדרך?״ שאלה, ואילו הוא הנהן.
שתיקה השתררה במעלית והתא הקטן בגודל מטר על מטר הרגיש קטן מדי להכיל את שניהם. הייתה מבוכה מסויימת ביניהם, שכן לא הכירו אחד את השני כלל, והם פשוט חמקו אחד ממבטו של השני.
הנער כן הגניב בה מבט מדי פעם. היא הייתה יפה, ממש יפה. הייתה לה עדינות מקסימה כזו בפנים, משהו מלאכי מעט. היא הייתה מסוג הבנות שבנים מגדירים בתור ״יפה״, לא ״שווה״. הוא תהה לעצמו האם ראה אותה פעם במסדרונות בית הספר, ברגעים הבודדים בהם יצא מקומת המרתף של הבניין. לא, אין מצב, הוא היה זוכר אותה. אחרי שתפסה אותו מגניב מבט לכיוונה הוא הסמיק והשפיל את מבטו. היא התיישבה, וכששם לב לכך התיישב גם הוא. הם היו די צפופים, אבל זה היה משמעותית יותר נוח מהעמידה. הוא העסיק את עצמו במסך, אפילו שלא היו הודעות, רק כדי להימנע מהמבוכה. הוא סתם שיחק איזה משחק בטלפון.

לנערה לא הייתה את הפריבילגיה הזו. היא, לעומתו, השאירה את הטלפון בכיתה. לא היה לה מה לעשות מלבד לבהות בחלל. היא לא הייתה אדם חברותי במיוחד. לא כי היא לא אהבה אנשים, היא פשוט לא אהבה להיפתח ולהסיר את החומות. הן הגנו עליה. היא גם לא הכירה אותו. הוא אולי היה מצחיק והיה בו משהו די חמוד, עם החיוך השובב והילדותי והבלורית, אבל זה לא הספיק בשביל שתפתח איתו בשיחה.
זה אולי לא הספיק, אבל השעמום עשה את שלו, והיא לא יכלה לתאר לעצמה את השעות על גבי שעות שבהן, פוטנציאלית, תהיה נעולה איתו במעלית המטר המרובע הקטנה הזו ותבהה באוויר.

״היי.״ פתחה, ואילו הוא הרים את מבטו המופתע.
״היי.״ השיב באיחור קל.
״אני עדי, אני מי7.״ אמרה וחייכה אליו חיוך קטן. הוא אמנם היה ההגדרה של חי בבועה, אבל הוא ידע שבי7 יש רק סוג אחד של אנשים.
״חנונית? לא רואים עלייך.״ גיחך אליה והעביר את אצבעותיו בבלורית שלו. הם היו בחלל סגור וחם והוא קצת הזיע, אז עם מעבר האצבעות בין השיערות השיער שלו נעמד בצורה משעשעת. היא נלחמה בעצמה לא לצחוק.
״כן. השילוש הקדוש של המדעים סטייל.״ ענתה לו בהחנקת צחקוק.
״השילוש הקדוש?״
״כן, אתה יודע, פיזיקה-כימיה-ביולוגיה.״ היא ציירה משולש באוויר.
״ריספקט. את אוהבת את זה או שזה כזה בעיקר ההורים?״
״אוהבת את זה הכי בעולם. אני רוצה להיות רופאה כשאגדל. הטבע בנה אותנו כמו מכונות משומנות, אתה יודע? זה מדהים בעיניי, אני רוצה ללמוד על זה כמה שיותר, אני רוצה לדעת.״ פלטה בפרץ של התלהבות. היא הבינה את המילים שהוציאה מפיה באוחר והסמיקה. ״זה נשמע סופר חנוני, נכון?״
״מאוד.״ חייך אליה. היא גיחכה וגילגלה עיניים.
״אני אוהב לראות אנשים שמצאו את התשוקה שלהם, יש בזה יופי. העיניים שלהם תמיד מנצנצות, כמו ששלך מנצנצות עכשיו.״ אמר. היא הסמיקה עוד יותר. הם הביטו זה בזה בהבנה הדדית שכזו, והמבוכה כמעט ולא הורגשה. היא אפילו הבחינה שבעיניים שלו יש קצת ירוק.
״אני מוקף באנשים שמצאו את התשוקה שלהם ואני היחיד שדי אבוד. הלוואי שהייתי מאופס על עצמי כמוך.״ חייך לעצמו. היא לא ידעה מה להוסיף והשתררה שתיקה מביכה שוב, עד שהוא הרים את המסך. משום מה היא הרגישה שהמעשה מסמן על כך שהיא מאבדת אותו, וזה העציב אותה קצת. היא רצתה שהוא ימשיך לדבר איתה, עכשיו לא רק מהשעמום.
״ניסית למצוא אותה, את התשוקה שלך?״ שאלה, קצת נואשת.
״בטח, מה נראה לך?״ הוא נראה שמח על שהמשיכה את השיחה והניח את הטלפון בכיס, והיא שחררה אנחת רווחה. ״הייתי בחוג שחייה, כדורגל, כתיבה יוצרת, גלישה, רכיבה על סוסים-״
״רכיבה על סוסים?״ היא הרימה גבה אחת וצחקה. הוא הסמיק קצת בתגובה, מפחד שלא יצא גברי מספיק.
״כן, פעם.״
״תמיד פחדתי לנסות. פחדתי שהסוס ישתגע ויפיל אותי ממנו.״ סיפרה.
״זה קרה לי, בגלל זה הפסקתי.״ השיב.
פתאום עדי נהייתה ערה לכך שהרגליים שלהם התחככו מעט, רק טיפה. העור שלה עקצץ בנקודות המגע ביניהן.
״אתה מעודד את הפחד שלי, אני מספיק פחדנית כבר עכשיו.״ צחקה.
״כולנו פחדנים. כולם מפחדים ממשהו. מי שאומר שלא משקר.״
״ממה אתה מפחד?״ שאלה. אפשר היה ממש להרגיש את השיחה מתעמקת לרבדים עמוקים יותר. הוא הרגיש כאילו הושיטה לו את היד שלה לקפיצה משותפת אל תוך המים העמוקים. הוא לא חשב שהוא מכיר אותה מספיק, אבל היה בה משהו שגרם לו לסמוך עליה ולענות לה בכנות.
״מלאבד את עצמי. אני מרגיש שאני בדרך לשם.״
״אני ממש מבינה אותך.״
״את חמודה, אבל את לא מבינה.״ אמר, והיא הסמיקה מהמחמאה ומהעצבנות על הביטול, אם זה בכלל אפשרי להרגיש רגשות סותרים שכאלו על אותו משפט. ״יותר מדי אכפת לי ממה שאנשים חושבים. נגיד אני אף פעם לא הייתי לומד את השילוש הקדוש, את מבינה? הייתי פוחד שאנשים יחשבו שאני איזה-״
״חנון. כמוני.״ היא השלימה אותו והשפילה מבט. היה משהו מעליב במה שאמר. הוא הרגיש שפגע בה והתמלא חרטה, זה היה הדבר האחרון שניסה לעשות. הוא נגע בעדינות בזרועה. ״לא, בכלל לא. את יודעת את הדרך שלך והולכת בה, הלוואי והייתי כמוך. אני יכול להתערב שמה שאנשים אחרים חושבים לא היה שיקול בשבילך בכלל, נכון?״
היא הנהנה בשקט והרימה את מבטה חזרה אליו. הוא הרגיש שהיא עדיין קצת פגועה וניסה להסביר את עצמו קצת יותר.
״את רואה את החולצה שלי?״ שאל והצביע על ההדפס עם הרקע השחור. זה היה שם של להקה, לד זפלין. היא לא הכירה אותה. היא שמעה את השם פעם, אבל שיערה שזה שם של זמר.
״אני לא באמת כזה אוהב את לד זפלין. הם נחמדים, זה הכל. אבל כל החברים שלי אוהבים אותם וחשבתי שהם גם יאהבו את החולצה, אז קניתי אותה. את מבינה איזה דפוק אני?״
״כמו מסמר.״ חייכה. הוא חייך נטו בגלל שגרם לה לחייך. היה לה חיוך יפה בעיניו, אחד שברור שהוא בא מהלב.
״אפילו יותר.״ ענה.
״אבל באמת, אל תקרא לעצמך דפוק.״ אמרה, ״ואם יש בך משהו שאתה רוצה לשנות, עכשיו זה הזמן. אנחנו בתיכון, זה הזמן שאנחנו מעצבים את עצמנו, לא?״
״הלוואי וזה היה כזה פשוט בשבילי. את לא מכירה אותי עם אנשים אחרים, אני נוראי. אפילו אני לא הייתי חבר של עצמי. זה מחריד ואני לחלוטין לא שולט בזה. פשוט אכפת לי.״ הסביר לה.
״זה באמת כזה פשוט.״ השיבה בעקשנות.
״בשבילך, כי את מדהימה ששמה זין על כולם.״ הסביר וגרם לה להסמיק, ״אני גם יכול להתערב שאם היית יכולה לבחור כוח על לא היית בוחרת קריאת מחשבות.״
״אתה היית בוחר?״ התעניינה.
״כן.״ ענה. הוא הסתקרן לגביה. הוא ניסה לגשש ולהכיר אותה יותר, ובכנות, הוא הרגיש שבגלל שהוא נפתח וחשף את הקלפים הפעם זה תורה. הוא סמך עליה עם מחשבה כמוסה שלו והוא נואש לדעת כמה מחשבות משלה.
״ממה את מפחדת?״ שאל.
״קצת מהכל.״ אמרה וצחקה. הוא גיחך לעצמו.
״וממה הכי?״
״יש לי פחד קהל נוראי.״ הודתה.
״פחד קהל?״ הוא חייך חצי חיוך.
״כן...״ הסמיקה, ״כשאני מדברת מול מלא אנשים אני מאדימה בבת אחת, הלב שלי טס ואני מתנשמת מלא. שלא לדבר על זה שכל הגוף שלי רועד כמו עלה נידף ושאני לא מצליחה לחשוב מחשבה אחת רציפה.״ היא אמרה. רק מהמחשבה על לעמוד מול קהל צמרמורת טיפסה במעלה גבה. הוא שם לב לזה. הוא רצה להסיח את דעתה ושינה נושא.
״יודעת מה? אולי לא הייתי בוחר קריאת מחשבות. אולי הייתי בוחר כוח על אחר.״
״איזה?״
״לדעת אם אני מוצא חן בעיני מישהי.״ הוא הגניב בה מבט כדי לראות את התגובה שלה.
״גם אני אף פעם לא יודעת. הלוואי וכל מי שאני מוצאת חן בעיניו היה זוהר בירוק.״ פלטה בתסכול. הוא צחקק לעצמו.
״רעיון מעולה.״
״שאלה.״ אמרה והזדקפה. הוא המהם והרים גבה, מסמן לה לשאול.
״אתה היית זוהר בירוק?״ שאלה בישירות מפתיעה.
שתיקה השתררה שוב, והיא חששה שחוסר הטקט שלה עבר את הגבול. השאלה הזאת תפסה אותו לא מוכן. זה היה סוג של ״אתה מדבר איתי רק כדי להעביר את הזמן או שאנחנו יוצרים פה משהו אמיתי?״ בדרך הרבה יותר מעודנת. הוא אולי היה זה שפלרטט איתה כל הזמן הזה, אבל היא זו שהיו לה את הביצים לשאול את השאלות הטובות באמת, והוא לא ידע איך לענות לה. הוא המשיך בשתיקה והיא השפילה את המבט ורצתה שתקבור אותה האדמה, או שתתרסק המעלית. או שניהם. פתאום השהייה איתו במעלית נדמתה מעוררת אימה.
״כמו פסולת רדיואקטיבית.״ ענה לבסוף וחייך אליה. הם יצרו קשר עין שאמר הכל והפעם לא הסיטו את המבט.
״את היית זוהרת בירוק?״ שאל.
״כמו רמזור.״ השיבה והם חייכו זה אל זה.
״מדהים איך שהחיים מפגישים בין אנשים ככה.״
״לגמרי. בחיים לא ראיתי אותך במסדרון, ויש לי זיכרון צילומי אז הייתי זוכרת.״
״גם אני לא ראיתי אותך. גם אני הייתי זוכר, אבל לא כי אני איזה גאון, את פשוט יפה.״ כעת כשידע שהוא מוצא חן בעיניה הוא הרגיש יותר בנוח לפלרטט איתה קצת. הוא הרגיש איתה בנוח בלי קשר לסיטואציה, היא פשוט הייתה מהאנשים השקטים האלה שטובים בלהקשיב. הוא אהב להחמיא לה כי איך שהיא הסמיקה מכל מילה טובה היה פשוט מקסים בעיניו. היה ביניהם איזה משחק תמים, ילדותי ממש, הם גיששו והכירו אחד את השני לאט לאט. היה משהו שובה באיך שהיא הגיבה לפלרטוטים שלו. היא לא הייתה רגילה שמתחילים איתה, למרות שהיא יפה והכל. חלק מהבנים לא עברו את מחסום החנונית והחלק השני לא עברו את החומות המגנות שהיא עצמה הציבה. הוא היה הראשון שפרץ אותן ועוד בזמן שיא של עשרים דקות.
״את לא מדברת הרבה, אה?״ שאל.
״אני מאמינה שאם אין לי משהו חכם לומר עדיף כבר לא לומר.״
״חבל, את נראית לי אחת עם הרבה דברים חכמים שאת שומרת רק במחשבות.״
״רוצה לדעת על מה אני חושבת עכשיו?״
״על מה?״ נשען קדימה בהתעניינות.
״על פיצה עם זיתים.״ לחשה כאילו מדובר בסוד גדול וגיחכה. הוא צחק.
״את רואה? פנינות חוכמה.״
״כן, אבל באמת, אני רעבה.״
״גם די קר פה, את לא חושבת?״
״אולי זה כי המזגן דלוק.״
הוא נעמד וניסה לכבות אותו, ללא הצלחה.
״מכל הכפתורים רק זה יעבוד?״ צחקה עליו קצת.
״טוב, כבר הבנת שאני קצת-״
״דפוק.״ השלימה אותו.
״כמו מסמר.״ המשיך והתיישב חזרה.
הפעם הם ישבו קצת יותר קרוב אחד לשני. כל הצד של הרגל שלהם נגע זה בזה. העור של שניהם עקצץ עכשיו, וזה היה עקצוץ נעים. עקצוץ שהם רצו שיימשך.
״אתה חושב שהיינו מדברים בחוץ?״ שאלה.
״אולי.״ ענה בהתחמקות. הוא לא רצה לענות לה בכנות.
״עד עכשיו אפילו לא ראיתי אותך.״ אמרה.
״וכנראה שגם לא תראי אותי אחרי זה.״ השיב.
דממה השתררה והיא בלעה את רוקה. הוא הכביד על האווירה בבת אחת. היה להם טוב בבועה הקטנה של המעלית והוא פשוט סדק אותה ונתן לקצת מציאות לחדור פנימה. הוא קצת התבאס מהדממה, בעיקר כי נהנה מחברתה ומהשיחה עמה.
כאילו לבקשתו, אזעקה קטנה נשמעה במעלית. לא משהו חזק מדי, סתם צליל אחיד ומציק.
הוא נעמד והושיט לה את ידו.
״נוציא את ההכי טוב מהמצב, מה את אומרת? בואי נרקוד.״
״רנדומלי משהו, אתה לא חושב?״
״זה יהיה כיף, מבטיח. את תראי, יש לי המון כישרונות נסתרים.״
היא תפסה בידו והתרוממה. היא אהבה את איך שהוא משך אותה מחוץ לקונכיה שלה, היא הרגישה בנוח איתו. הם עמדו זה מול זה, סנטימטרים ספורים מפרידים ביניהם, וחייכו אחד אל השני.
הוא הצמיד את כף ידו לשלה וחמימות התפשטה בידיהם כאילו הדליקו אש ביניהן. הוא קירב את ידו אל מותניה ועצר מעט לפני שנגע בה.
״אפשר?״ שאל. היא הסמיקה והנהנה בנמרצות. הוא הניח בעדינות יד על חלקו התחתון של גבה. צמרמורת עברה בה למגעו. הם השתהו מעט במקומם ואז הוא החל בריקוד סלסה אנרגטי לפי צרימת האזעקה, גורם לה לצחוק בקול.
״אני חייבת להודות שלזה לא ציפיתי.״
״את רואה? כשרונות נסתרים.״ אמר וסובב אותה. חיוך ענק התפרש על פניה והשיער שלה הצליף באוויר בחוזקה. הוא החליט בלבו שהחיוך שלה הוא המאפיין החיצוני האהוב עליו בה. הוא הרגיש אמיתי, מהלב. הוא רצה להשאיר את החיוך על פניה לכמה שיותר זמן.
כשהפסיקה להסתובב נשמה נשימה אחת עמוקה, עדיין מחייכת, ואז חיוכה דהה לאיטו. הוא רצה שהחיוך יישאר וראה איך הסיבוב הסב לה אושר אז שאל ״את אוהבת לרקוד?״
והחיוך שב יחד עם התשובה:״מאוד. אני בלהקה עם כמה מהמחולניקיות מהשכבה שלנו. אני אוהבת את זה ממש.״
״מה את רוקדת, בלט?״
״אתה בחיים לא תנחש.״
הוא בחן את גופה הדקיק והגבוה ודמיין אותה בשמלה אדומה מתנפנפת, מנתרת באוויר.
״מודרני?״ ניחש, והיא צקצקה בלשונה והנידה את ראשה לשלילה.
״סטפס?״ שאל בגיחוך והיא צחקה אל גב ידה.
״לא, לא... אני אוהבת לרקוד היפ הופ.״
הוא בחן אותה במבטו מכף רגל ועד ראש, את הנערה העדינה, האצילית והקלאסית שעמדה מולו. הוא לא יכול היה לדמיין אותה רוקדת היפ הופ.
״באמת?״ שאל והרים גבה.
״כן, נשבעת!״ היא נגעה בזרועו. הוא הרגיש את השפעת קצות אצבעותיה הקרירות על אמתו החמה גם לאחר שניתקה מגע.
״לא מאמין לך. אני דורש הוכחה.״ הוא שילב את ידיו וכיווץ את שפתו התחתונה.
״צפוף פה, אי אפשר. אבל אני אראה לך בחוץ, מבטיחה.״ אמרה וחייכה אליו.
״איך האהבה לריקוד עובדת עם פחד קהל?״
״בתור התחלה, היא לא. בגלל זה אני לא רוצה סולואים.״ היא משכה בכתפיה, ״ואף אחד לא באמת מסתכל עליי על הבמה. אנשים מסתכלים על מי שבשורה הראשונה ובמרכז. גם אם אני אפול אף אחד לא ישים לב.״ השיבה.
הם חזרו להתיישב והוא ניסה להמשיך את השיחה.
״את אוהבת לרקוד גם במסיבות?״ שאל. הוא דמיין אותה רוקדת במסיבה עם שמלה אלגנטית אבל שמתאימה לה וצמודה לגופה, חושפת רגליים ארוכות ורזות. הוא דמיין אותה קצת מיוזעת אבל עם חיוך על הפנים, רוקדת מכל הלב לפי המוזיקה. הוא דמיין אותה בתור אחת שלא עוצרת לשבת או לנוח אלא רוקדת כל הלילה. הוא דמיין גם את עצמו שם, רוקד לידה.
״אני לא ממש הולכת למסיבות.״ הודתה והסמיקה. הוא נזכר שהיא חנונית והפעם הוא דמיין אותה בפיג׳מה יושבת בבית שלה עם ספרי לימוד ועם אוזניות עד שמגיע שיר שהיא ממש אוהבת והיא קמה ורוקדת כמו משוגעת לצליליו. משום מה הוא אהב את הדמיון הזה יותר מאת הקודם.
״היית רוצה?״ שאל. הוא רצה לדעת אם להציע לה לבוא למסיבה שארגנו חברים שלו בשבוע לאחר מכן. זה היה יכול להיות דייט ראשון נחמד. היא לא הבינה את כוונת המשורר.
״לא ממש. אני מרגישה שלפעמים אנשים מתחמקים לעשות כל מיני פעילויות כמו מסיבות כדי לא לדבר באמת אחד עם השני.״
״מה הכוונה?״
״נגיד, מתי הפעם האחרונה שהייתה לך שיחה עמוקה באמת עם אחד החברים שלך? לא על טלוויזיה או סרטים או לימודים או תחביבים, אלא אחד על השני?״ שאלה. הוא ניסה להיזכר מתי, אבל לא צצה בזכרונו שום שיחה כזו עם חבריו.
״שיחה כמו זו שאנחנו עושים עכשיו?״ הוא פלט לחלל האוויר. הוא ידע שלפי התשובה שלה הוא יוכל להגדיר בצורה קצת יותר מדויקת מה הם באמת עושים. היא חייכה.
״בדיוק כזו.״ השיבה, ״אני לא יודעת כמה זמן עבר, אבל זה מרגיש לי עשר דקות בנפש. כיף לי לדבר איתך.״
הוא התרגש לנוכח התשובה וחשב לעצמו שבשבילו השיחה הרגישה כמו חמש דקות. מבט זריז בטלפון הראה שעברו ארבעים וחמש דקות.
״גם לי כיף לדבר איתך.״ אמר והסמיק, ״ואני לא חושב שהייתה לי שיחה כזו עם חברים שלי.״
״גם לי לא באמת הייתה שיחה כזו איתם. אנחנו תמיד רואים סרט או לומדים או הולכים לים, תמיד עושים משהו. עברו חודשים מאז שדיברתי איתם באמת.״
״את אוהבת את הים?״ התעניין.
״אני בעיקר אוהבת לקרוא ספר מול הים. הבריזה, הריח, השמש...״ היא החלה להשמע חולמנית. הוא הגניב אליה מבט וראה שהיא מחייכת חיוך קטן כזה, לעצמה.
המזגן עדיין עבד במלוא כוחו, אבל הוא הוריד את הסווטשירט שלבש. התפשטה בו חמימות כזו בפנים, לא היה לו קר יותר.
היא הסתכלה בדיוק כשהוריד את הסווטשירט והחולצה שלו התרוממה מעט, חושפת קצת עור. היא התביישה והשפילה את מבטה.
״אני לא אוהב לקרוא ספרים, הם ארוכים מדי להפרעות הקשב והריכוז שלי. אבל לפעמים יש שירים שמעבירים סיפור שלם, ואותם אני הכי אוהב. יש בהם עומק כזה.״
״כמו מה?״
״״Roxanne״ של הפוליס, נגיד.״
״לא מכירה.״ היא משכה בכתפיה והשתתקה.
״אה.״ מלמל.
שתיקה השתררה שוב. הוא רצה להמשיך לדבר, היה בה משהו קצת ממכר בעיניו.
״השם עדי מתאים לך, את יודעת?״ אמר.
״אין לך מושג עד כמה. הלוואי והוא לא היה מתאים לי.״
״על מה את מדברת?״
״ההורים שלי משתמשים בי כמו תכשיט. כאילו ההצלחות שלי מקרינות עליהם כהורים טובים. כל פעם הם משוויצים בהישגים שלי כאילו היו שלהם.״
״זה מבאס.״
״במלוא מובן המילה.״
״אבל אני יכול להבין אותם. באיזשהו מקום.״
היא הרימה גבה, מופתעת ממה שאמר.
״גם הירח מקרין את אור השמש הלאה כאילו היה שלו.״ המשיך. היא חייכה והביטה בו, היא לא ציפתה למטאפורה עמוקה כמו זו. הוא נראה מהורהר.
״בטח הבעיות שלי נשמעות לך מטופשות. בעיות של עשירים.״ מלמלה והסמיקה ובהתה ברצפה.
״בכלל לא,״ אמר והיא הרימה את מבטה המושפל, ״זה שהבעיות שלך שונות לא אומר שהן פחות קשות. אם הבעיה קשה לך אז היא בעיה קשה. אני לא חושב שיש טעם בלהשוות.״ חייך אליה. היא הנידה את ראשה בהסכמה והחזירה את מבטה אל רצפת המתכת של המעלית.
״אתה יותר חכם ממה שאתה נראה, אתה יודע?״ מלמלה. היא ניסתה להחמיא לו וזה יצא לה ממש עקום. הוא חייך, הוא הבין את הכוונה שלה וחשב שדווקא חוסר הטקט שלה היה מקסים יותר מאם הייתה מחמיאה לו מחמאה שהיא לא סוג של מטבע עם שני צדדים.
״ואת פחות חכמה ממה שאת נראית, שתדעי לך.״
״היי!״ חצי חייכה חצי נזפה בו ונתנה לו אגרוף קטן בכתף. היא הייתה חזקה להפליא יחסית למידותיה המצומצמות.
״את בטוחה שאת רוצה להתחיל את זה?״ הוא הרים את שני האגרופים וגונן על פניו בחיקוי של מתאגרפים. ״את לא יודעת למה את נכנסת. קלטי את השרירים!״ הוא הצריד את קולו וכיווץ את שריר הזרוע הכמעט בלתי קיים שלו. היא צחקה בקול, בלי לדפוק חשבון או לכסות את פיה בגב ידה.
״סתם בצחוק. לא הייתי פוגע בפנים היפות האלה.״ הוא אמר וליטף עם אגודלו את לחיה. הוא סקר את עיניה הגדולות שעוטרו בריסים ארוכים, את שיערה החלק והמשיי למגע, את אפה העדין והישר ואת שפתיה הבשרניות שנראו לו מזמינות כל כך. היא הסמיקה והביטה היישר אל תוך העיניים שלו, שהיא הבחינה שסקרו את שפתיה. היא הבינה לגמרי לאיזה כיוון זה הולך.
הוא התקרב אליה בעדינות ולאט, וגם היא התקדמה לעברו. פיותיהם היו במרחק סנטימטר זה מזה, הם הרגישו את נשימותיהם החמות זה של זו על פניהם. נשימתה נעתקה מקרבתו, וגם הוא מצא את עצמו עם מעט מאוד כוח ריסון. במעט שזכה להכיר אותה ידע שהיא לא מסוג הבנות שיגידו ״לא״ בצעקה, אלא יסרבו בעדינות. הוא רק רצה לוודא שהיא באמת רוצה את זה, ולכן לחש:״אפשר?״
היא הרגישה את תנועת האוויר החם על עורה כשאמר את המילה הבודדה הזו, והחמימות גררה צמרמורת בכל גופה. היא הנהנה נמרצות ונשענה טיפ-טיפונת קדימה, עד שמילימטר בודד הפריד בין שפתיהם. גם המרחק הדל הזה הרגיש יותר מדי גדול בשבילם. הלב שלו הלם בכל הכוח וכמעט קפץ לו מהחזה והמוח שלה התרוקן לחלוטין ממחשבות.