על רגל אחת

פרק א': רגל אחת בפנים

הערה מהעתיד:
את הספר הזה התחלתי לכתוב ולהעלות לפני הרבה זמן (הפרק הזה עלה בספטמבר 2019) ולכן הסגנון שלו טיפה משתנה לאורך הספר וכך גם ההערות בסוף.
גם שם העט שלי, דרך אגב.
מקווה שתהנו מהספר, מבטיחה שכיף פה:)

כולם קוראים לי לוליפופ, כי המילה הראשונה שאמרתי הייתה לוליפופ.
אני גם אוהבת את הסוכריות ואת השיר¹.

פעם זה היה הכינוי שלי רק בבית, אבל כשאבא שלי פלט אותו בטעות ליד חברות שלי במהלך מסיבת יום ההולדת ה7 שלי, זה נדבק סופית.

הכינוי הזה די מדויק, כי אני שמנמנה, מתוקה ואם תרגיזו אותי אז אני אהרוס לכם את השיניים.

אה, וגם שכחתי לומר לכם.
איבדתי רגל.
נקטע מזיכרוני.

אני מתוקה, עגלגלה ועכשיו גם חד רגלית. בול לוליפופ.

כשהייתי באמבולנס אחרי התאונה, הייתי מסוחררת ומסטולה קצת מכאב (לשבור צלעות זה לא כיף) ולא הרגשתי את הרגל.
שאלתי את הפרמדיק מה עם הרגל שלי, והוא אמר שאין עליה שריטה.
אז שאלתי אותו "למה אני לא מרגישה אותה?"
והוא ענה בתור בדיחה שהיא נמצאת באמבולנס אחר.

הפרמדיק סיפר לי אחר כך, אני לא זכרתי את זה. לא הייתי כל כך מרוכזת כשזה קרה. דעתי הייתה קצת מוסחת באותו רגע, אתם יודעים.

איבדתי את שני הוריי בתאונה ההיא.

קשה לי לדבר על זה עדיין, ולכן אספר לכם במקום זאת על הרפתקה מעניינת ומוזרה הרבה יותר, שלולא התאונה לא הייתה קורית.

נתחיל מהתחלה?

לאחר תהליך ההחלמה הארוך, שלקח ארבעה חודשים מייגעים (מתוכם שלושה שבועות בקומה) עברתי לגור אצל סבתא שלי בארה"ב.
יש לי משפחה גם באנגליה, כולם מהצד של אבא שלי, אבל בהחלטה משותפת של כולם בערך חוץ ממני, הוחלט שאעבור לגור עם סבתא שלי.

מאנגליה עברתי לניו אינגלנד.
אנגליה החדשה.

קצת אירוני, לא?
מזג האוויר לא היה שונה יותר מדי.
הרבה גשם ועלים יבשים.

לא דמיינתי שאגיע ויהיו פרפרים ופריחה מטורפת, פשוט אף פעם לא הייתי מחוץ לאנגליה וחשבתי שמזג האוויר מחוץ לה פחות או יותר נורמלי.

כשנחתנו, חשבתי שהטייס טעה וחזרנו אל אנגליה, ושאולי הרגל שנשארה שם מיגנטה את המטוס או משהו.

אבל אז הבנתי שזה מזג האוויר בניו אינגלנד.
אולי זאת הסיבה שקוראים לאזור ככה, מי יודע?

סתם, קוראים לאזור ניו אינגלנד בגלל שהמתיישבים הראשונים שהגיעו לאזור הם פוריטנים² שברחו מאנגליה.

נורמלי בהחלט, לחקור את ההיסטוריה של המקום לפני שעוברים אליו.

דילגתי אל הטרמינל כשאני נשענת על הקביים שלי, בעוד לילי, עובדת נחמדה של שדה"ת, מגלגלת לצידי את המזוודה שלי, שבתוכה כל החפצים שעדיין לא נשלחו אל הבית של סבתא שלי לאחר התאונה.
היא אישה נחמדה וחייכנית שלא הפסיקה לשאול אותי אם אני צריכה עזרה.