אלין סמית'
זהו השם שמוקרא.הרגליים הרועדות.האגרופים קפוצים.השפתיים החשוקות.
"איפה את מתוקה?" קולה של אתנה מהדהד בחלל המטושטש.אוכפי השקט מובילים אותנו לבמה.יד צהובה מושטת לפניי,אני נוגעת בה בחשש.אני מביטה בקהל שהתאסף.אמא שלי בוכה,אבא נושך את השפתיים עד דם.מבטו של ארין אטום.
דממת אלוהים.אין אף מתנדב שתופס את מקומי.אפשר אפילו לשמוע שיעול,כחכוח או מטבע נופל.
"אני מתנדבת!!!" מרי צועקת,היא בדרכה אל הבמה.קולה נשמע בבירור,אישוני העיניים שלי נפערים בתדהמה,חבורה של אוכפי שקט מתאספים סביבה
"מצטער,גברתי.אי אפשר להתנדב יותר" אומר אוכף שקט ומוציא מחגורתו שוט אדום
"לא! אלין!" מרי צועקת ומנסה לדחוף את אוכפי השקט שמתאספים סביבה,כלהקת כלבי פרא,היא נלחמת נגדם.הם מצליפים בה,אך היא ממשיכה,אני קפואה מפחד.מרי נופלת.אוכף שקט גורר אותה בשערה, אל הלא נודע.מה שאני שומעת אחרי זה, רק צרחות מיוסרות.הצרחות נפסקות.ומרי אינה חוזרת.
"איזו דרמה,כאן במחוז 7!" מתנשפת אתנה,"מי זאת בכלל? בת דודה?" היא מגלגלת עיניים בזלזול,עד שבא לי להחטיף לה כאפה שתראה כוכבים
"היא אחותי הגדולה" אני בולעת רוק.אתנה מחייכת חיוך שטני.
"אוקיי.קבלו אותה,המיועדת הראשונה של מחוז 7! מחיאות כפיים למיועדת הראשונה,אלין סמית'! קדימה!" אתנה אומרת בקול עליז.שקט.דממה.מחיאות כפיים חלושות נשמעות.
מה הם עשו לה? אני מהרהרת.למה לא עשיתי שום דבר? למה אני כזאת אנוכית? איך אוכל להסתכל למרי בעיניים? אני כזאת אנוכית.אני כזאת מטומטמת.אני טיפשה.הטיפשה הכי גדולה שקיימת בפאנם.
"ועכשיו נתן את הכבוד לבנים!" אתנה אומרת בקול נרגש,היא מוציאה מכדור הזכוכית פתק לבן,היא פותחת אותו והשם שמוקרא הוא..
סטיב סמית'
אני תכף מתעלפת.אין לי אוויר לנשימה.מרי הוצלפה פומבית ואני לא יודעת לאן היא הלכה,ועכשיו גם סטיב? לא יכול להיות.זה רק חלום
"תראו תראו,שני אחים נבחרו,הא? יופי של מיועדים יש כאן!" אתנה אומרת בקול נרגש
ועכשיו להגרלה של המבוגרים.תורם של המבוגרים לשחוק שיניים ולכסוס ציפורניים.היא מחטטת באיטיות במאגר השמות והיא מוציאה פתק בצבע שחור,שחור כמו היום הזה
השם שמוקרא זה ארין ג'קסון.
אני כמעט בוכה.אסור לי לבכות.הכל מצולם וישודר בערב.איך אני איראה בפני המיועדים? כנערה חלשה,כאפס גדול,כבושה הכי גדולה של מחוז 7.ואולי המיועדים האחרים יקחו את זה כאסטרטגיה? אני לא חושבת.בכל מקרה אני מחזיקה את הדמעות בפנים
ההמנון נשמע וראש העיר מקריא את אמנת הבגידה.אני לא מקשיבה לאף פרט.כל האנשים שלקחו חלק גדול בחיי יכולים להיעלם.להתנדף.זה כאילו לקחו את הסיבה למה אני חיה ומוחקים אותה.
כיצד אוכל להסתכל לבני משפחתי בעיניים? כיצד?
