הפרק הזה יהיה קצת שונה, זה שוט קצר שאני מתלבטת אם לפרסם ואתם תעזרו לי להחליט 😋😋😋
תכתבו מה אתם חושבים
השמש פיזרה את אורה המחמם בקרניים קטנות ודקיקות שהתנפצו על חלונות הזכוכית בבניין המשרדים של טוני סטארק, וגרמו להם לנצנץ באור יקרות. לפני שבעים שנה, כשעוד היה בצבא, השעה הזאת היתה השעה הכי אינטנסיבית בסדר היום שלו, אבל באותו הלילה סטיב רוג'רס החליט להישאר לצפות בזריחה מחלונות החדר שסטארק אילתר לכל הנוקמים במשרד שלו עד שיעלו על הטיסות שיקחו אותם כל אחד למקומו, והתוצאות – כלומר, עייפות מרובה וחשק עז לעשות לא-כלום של ממש – בהתאם.
"בוקר טוב, קפטן," שמע סטיב גיחוך מאחוריו. מי עוד יוכל להיות כל-כך סרקסטי בשעה כזו של הבוקר מלבד טוני סטארק בכבודו ובעצמו.
"גם לך, סטארק," בירכו בחזרה בנימה עניינית של שלום צבאי מבלי שהפנה את מבטו לאחור.
"אין אימוני בוקר יותר, הא, גיבור?"
הקפטן הזעיף את פניו, ועדיין לא טרח להסתובב לעבר סטארק, להביט בפניו ולהגיד משהו שסוף-כל-סוף יגרום לו להפסיק עם הירידות הבלתי-נסבלות לחייו. הוא היה צריך להבין מלכתחילה שעם סטארק אין דבר כזה שנקרא "שיחות חולין רגועות". נדרש לו זמן לחשוב על תשובה ראויה ומוחצת, אך הזמן הזה גרם לו ליישם את המשפט "סייג לחוכמה – שתיקה", ולשתוק.
"תרצה לשתות משהו?" שאל סטארק. בקולו עדיין ניכרה כמות של סרקזם שיכולה לספק צבא שלם במשך שלוש שנים, אך היה בו גם שמץ של משהו שונה. שמץ של... חיבה. הייתכן שטוני סטארק, הציניקן המהולל, מגלה חביבות?
סטיב המשיך בשתיקתו, אך הסתובב אליו, והופתע לגלות את סטארק בלי חולצה, עם העיגול המתכתי במרכז חזהו שבלט מתמיד. זה היה מראה... מוזר. הוא לא היה בטוח מה היתה דעתו על איירון מן חסר החולצה.
"תראה," סטארק פלט אנחה מבין שפתיו. קרני השמש איכשהו הגיעו אל תוך עיניו של סטארק וגרמו גם להן להיראות כמו זוג אבנים יקרות ונוצצות. "אני לא חושב שהתחלנו כמו שצריך."
סטיב ראה במשפט הזה הזדמנות להכות בטוני סטארק מתחת לחגורה. וחזק.
"אתה חושב?" הוא הרים גבה בחצי-חיוך שלא היה בטוח באמיתותו. סטארק לא הגיב, מלבד קול צחוק קטן.
"אתה חמוד כשאתה מנסה להיות סרקסטי." סטארק השיב לו בדיוק באותו חצי חיוך מוזר. סטיב לא היה בטוח מה היו כוונותיו, אך היה בטוח שהיה זה רמז למשהו.
"תודה, אני מניח...?" הוא עדיין לא הצליח להוריד את מבטו שעבר לסירוגין בין עיניו הנוצצות של סטארק לבין פלג גופו העליון ללא כל חולצה שתכסה אותו, וככל שעבר הזמן, הוא מצא את זה... מושך-משהו. הייתכן שסטיב רוג'רס, הנוצרי הטוב והאמריקאי מהדור הישן, יתאהב בגבר? וגרוע מכך – בטוני סטארק, אויבו המושבע?
לא, לא. חייבת להיות איזו טעות. זו בוודאי תוצאה של חוסר כבד בשעות שינה. קפה יעשה לו טוב. הוא היה בטוח בכך. קפה פילטר חזק יעורר אותו מהפנטזיות המדאיגות לגבי סטארק.
"הצעת השתייה עדיין תקפה?" הוא שאל במבוכה. "אם כן, אני אשמח לשתות קפה."
ללא מילים, סטארק החווה באצבעו לעבר בר המשקאות שבחדר.
סטיב קם ממקומו בכדי להכין לעצמו קפה, אך להפתעתו גילה שלא היו כפיות, לא היה קפה ולא היו כוסות. במקום, היתה מכונה גדולה שעליה התנוססה תמונה של כוס עם קצף מהביל בצבע קרם שהתיימר להיראות כמו קפה, ומתחתיה נכתבו באותיות ברורות ומסבירות פנים שמותיהם של לפחות חמישים סוגי קפה – ולפחות את מחציתם הוא לא הכיר כלל.
"אני מניח שאין לך במקרה קפה נורמלי...?" הוא שאל במבוכה. במהלך השהות שלו עם הנוקמים הוא הבין איזה פער טכנולוגי, היסטורי וחברתי הוא צריך היה להשלים, אבל הוא לא תיאר לעצמו שמצרך בסיסי כמו קפה – כזה שהיה אפילו בבסיסי הצבא הכי שמורים – לא יהיה בנמצא בתעשיות סטארק. "אתה יודע, זה עם המים החמים והקפה?"
"תזכיר לי ללמד אותך בהזדמנות על כל מה שהחמצת," סטארק פנה לעזור לו במלחמתו כנגד מכונת הקפה הסוררת. "אבל בינתיים, תאמין לי שמה שאתה עומד לשתות עכשיו יהיה שונה מכל מה שאי-פעם שתית בצבא."
"לטוב או לרע?"
"אתה תחליט," הוא לחץ על כפתור שלידו היה כתוב 50 – קפה פילטר. זה היה השם היחיד מכל הרשימה שנשמע לו מוכר. נו, טוב. אני יותר מובן משחשבתי.
כעבור מספר רגעים, המכונה השמיעה צליל חריקה עמוק והוציאה כוס פלסטיק חד-פעמית, אליה לא איחר להישפך קפה חם. הריח היה חזק. כבר שבעים שנה שסטיב רוג'רס לא הריח את ריחו המשכר של קפה מהביל שעשו כמו שצריך. הוא הושיט את ידו אל הכוס – שהיתה קצת חמה – ונשף לתוכה במטרה לקרר קצת את המשקה הרותח. לאט ובזהירות, הוא לגם לגימה קטנה מהקפה. הוא לא הספיק אפילו להרגיש ולו קצה-קצהו של טעם כשנחתה על לשונו טיפה רותחת שכאילו היה ברצונה לשרוף אותה כליל.
"איי!" הוא קרא כשלשונו נכוותה. מרוב הבהלה הוא הפיל את הכוס לרצפה – וכל תכולתה נשפכה איתה. הוא התכופף כדי להרים את הכוס.
"אופס," גיחך סטארק שלף מגבת מאחת המגירות והושיט לו אותה. "הייתי צריך להזהיר אותך, במחשבה שנייה."
"זה היה בכוונה?"
"אולי."
סטיב התכופף לנקות את הקפה שנשפך. עדיין הטרידו אותו המחשבות על סטארק.
"קפטן רוג'רס, אתה די בוהה בי." הוא העיר את סטיב מחלומותיו בהקיץ. "אתה חושב על מה שאני חושב שאתה חושב?"
"אני אתעלם מכך שהבהייה הדדית, ואשאל על מה אתה חושב שאני חושב?" תמה סטיב. איך ייתכן שהוא יודע?
"על כמה מגעילה אותך המחשבה על כך שאתה עשוי להימשך אלי." הוא הסביר בפשטות.
"איך ידעת?"
הוא ניצב מולו עם ידיו על מותניו החשופות במין הבעה שאמרה "זה כתוב לך על המצח באותיות קידוש לבנה, רוג'רס", ואמר, "ראשית, אתה בוהה בי – דבר די מטריד, אני חייב להודות, אבל ברשותך אקח את זה כמחמאה; שנית, הבעות הפנים שלך מתחלפות בקצב מטריד, כלומר – אתה מתלבט מחשבות כאלה הן מחשבות הגיוניות לכל דבר; שלישית, המבוכה שלך היא כמו שלט חוצות ענק שכתוב עליו 'אני סטיב רוג'רס ואני נמשך נואשות לטוני סטארק' והוא מאיר ללא הפסקה, וחשבתי שכדאי שתדע את זה."
"אז אני מניח שאין טעם להסתיר," נאנח סטיב בספק-אכזבה-ספק-הקלה ולחץ בשנית על הכפתור 50 במכונת הקפה. הפעם, הוא שרד יפה את הלגימה הראשונה – וסטארק צדק; זה היה שונה מכל קפה אחר ששתה אי-פעם – ולטובה.
"למרות שהדבר הזה יצא ממכונה," הוא הכריז, "זה הקפה הכי טוב ששתיתי בשבעים השנים האחרונות."
"משעשע לראות אותך מתעמת עם הטכנולוגיה." לראשונה בחייו, סטיב שמע את טוני סטארק צוחק באופן לא-מלגלג על משהו שעשה. "אני מוצא את זה חמוד להפליא."
"סטארק," חיוכו של סטיב התרחב. "אני; אתה; מיטה; עכשיו."
"איי-איי, קפטן."
