אבן הירח - פאנפיק על פלונטר

פרולוג

וריאן ישב בפינת התא שלו והביט באור הירח שהסתנן מבעד לחלונות המסורגים. הוא הפסיק כבר ממזמן לספור כמה זמן הוא נמצא שם. אם מישהו היה שואל אותו, הוא היה עונה שכבר כמה שנים, למרות שככל הנראה עברו רק כמה שבועות.
רודיגר, הדביבון שלו, שכב על ברכיו של הנער, שליטף אותו בהיסח הדעת, עסוק כולו במחשבות על כל מה שעשה.
אותן מחשבות שרדפו אותו מאז שנכנס לתא הזה חדרו שוב אל מוחו.
כנראה שהיה לו מזל שאבא שלו עדיין היה תקוע בתוך האמבר. אם הוא היה משוחרר, אם הוא היה מגלה את כל מה שווריאן עשה, איך הוא כמעט הרס את כל קורונה העתיקה וכמעט הרג כל כך הרבה אנשים חפים מפשע, הוא לא היה מסתכל לו בעיניים שוב.
אם הוא רק היה יכול לחזור בזמן לתקן את הכל. אם הוא רק היה מנסה להבין גם את הצד של הנסיכה במקום להיות אנוכי ולחשוב רק על עצמו. רק עכשיו, כשכבר היה מאוחר מדי, הוא עצר לחשוב על כל מה שעשה.
רק המחשבה העלתה דמעות בעיניו. הוא הרגיש מחנק בגרון ועצר בכוח את הבכי שהרגיש שעומד לפרוץ ממנו בכל רגע. למרות שהוא היה לגמרי לבד שם, הוא לא רצה להראות חולשה. אם הוא יתן לעצמו להישבר עכשיו, אין סיכוי שהוא יצליח לחזור לעצמו.
להתחרט עכשיו לא יעזור לו. זה היה מאוחר מדי עכשיו. אף אחד לא יסלח לו אי פעם על כל מה שעשה. לא תושבי קורונה. לא המלך והמלכה. לא יוג'ין, לא קסנדרה.
לא רפונזל.
הדמעות שווריאן ניסה לעצור בכל כוחו החלו לזלוג על לחייו, שוטפות את האפר מלחייו בפסים.
אם הוא רק לא היה מתנהג בטיפשות כזאת. אם הוא רק היה עוצר רגע לחשוב. רפונזל הציעה לו את העזרה שלה עוד פעם, אבל הוא סירב להקשיב, ממש כמו אידיוט. ועכשיו בגללו אבא שלו נשאר תקוע בתוך האמבר. בגללו כל החברים שלו, החברים היחידים שהיו לו אי פעם, ברחו ממנו, ואין שום סיכוי שהם אי פעם יהיו חברים שלו שוב.
וריאן היה עסוק כל כך במחשבות שלא שמע את הצעדים המתקרבים אל תאו במסדרון עד שצל כיסה את הרצפה. הוא ניגב מהר את דמעותיו והרים את מבטו, מצפה לראות שומר. אולי סוף סוף המלך והמלכה החליטו להוציא אותו להורג. ככה לפחות הוא לא יצטרך לסבול עוד יום של רחמים עצמיים.
אבל הוא לא ציפה לאדם שעמד מולו. גבר צעיר, בטח בשנות העשרים לחייו, עמד מול הסורגים עם חיוך ממזרי מרוח על פניו, מסובב צרור מפתחות על אצבעו. "היי ילד, מה דעתך על לצאת מפה?" הוא שאל.
הוא אפילו לא חשב על השאלה הזאת. הוא לא היה צריך לחשוב. בפעם הראשונה זה זמן רב, וריאן נעמד על רגליו.